האדמו"ר רבי מרדכי מזוויעהל זצ"ל קודם שהתפרסם היה לומד בישיבת "חיי עולם". באחד הימים אירס את בתו, והיה צריך עבור החתונה עשרים ושש אלף דולר. הציעה לו הרבנית תבקש במזכירות רשימת נדיבים מאמריקה ותפנה אליהם. ואכן כבר למחרת התייצב רבי מרדכי במשרד, ובעדינות ביקש את מבוקשו.
המזכיר נענה לבקשתו, והגיש לו רשימת גבירים שגרים בחוץ לארץ. הם הבינו מיד שהמזכיר לא נתן את רשימת הגבירים שלו [כי זה דבר שבדרך כלל המוסדות שומרים לעצמם], אלא נתן להם את הרשימה של הגבירים לשעבר.
אך רבי מרדכי אמר לאשתו: "וכי על הנדיבים אנו סומכים, הרי רק על ה' לבדו, אלא מוטלת עלינו חובת השתדלות ".
ומיד תפס עצמו, שהרי בשביל 'השתדלות ' די בגביר אחד, ואכן התיישב לכתוב מכתב עבור גביר אחד בלבד, וכתב לו: "אני לומד בישיבת חיי עולם, ארסתי את בתי, ואין לי פרוטה לפורטה, ואני זקוק לעשרים וששה אלף דולר",
הוא בחר את הגביר הראשון ברשימה, ושלח אליו את המכתב. כעבור מספר שבועות התקבל בביתו מכתב ובו 'המחאה' בדיוק על הסכום הנ"ל עשרים ושש אלף דולר. רבי מרדכי ניגש למזכיר והודה לו על הרשימה.
המזכיר שאל בהתפעלות, מה הם שלחו לך כסף, הרי נתתי לך את הרשימה של הפושטי הרגל, אמר לו רבי מרדכי, שלחתי מכתב לאחד, והוא שלח לי את כל הסכום.
המזכיר פנה מיד לשד"ר הישיבה ואמר לו לפנות לאותו גביר, ולברר אצלו למה הפסיק לתרום לישיבה.
כשהגיע אליו השד"ר, סיפר לו הגביר, פשטתי את הרגל, ועדיין לא התאוששתי. השד"ר לא היה יכול להתאפק ושאל אם כן כיצד תרמת סכום גדול כזה לרבי מרדכי, ענה הגביר, אין זה כספי, זה כספה של בתי.
וכך היה המעשה, בתי היחידה חלתה לאחר אירוסיה, ומצבה הלך והתדרדר, ידענו כי מצד ההגינות יש להודיע למשפחת החתן על המחלה.
הלכתי להתייעץ עם מורי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, וכשספרתי לו על מחלת בתי, והאם להודיע למשפחת החתן, שאל אותנו, האם יש לבתך חסכונות, כשעניתי בחיוב אמר, שתתרום את כל הכסף לצדקה, ובזכות זאת תתרפא. והוסיף שעדיף שתתן את הצדקה להכנסת כלה, חתונה תחת חתונה.
באותו שבוע קיבלנו את מכתבו של רבי מרדכי, והסכום שרשם במכתב, היה תואם בדיוק לסכום שבתי חסכה בעבודתה, מיד שלחנו אליו את כל החסכונות של בתי, ואכן מצבה הוטב, ואנו מקווים שתבריא לגמרי בסייעתא דשמיא.
(אוצר פנינים ועובדות ח"א – "חשוקי חמד" – חנוכה, עמו' רל"ב)