מאת: הרב ישראל היימן
"למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו…"
מעשה נפלא ונורא שמעתי בימים האחרונים מאברך ת"ח תושב עירי.
הוא נסע עם משפחתו לשהות אצל הוריו בעיר אחרת בחג שמחת תורה האחרון. את התפילות וההקפות הוא ערך בבית כנסת ותיק שעל מתפלליו נמנים אברכים צעירים לצד אנשי שיבה, בני תורה מובהקים העמלים בתורה לצד אנשי עמל כפים מוקירי תורה.
במהלך ההקפות הארוכות יצא מיודענו מתוך המעגלים הסוערים שהסתובבו לכבודה של תורה ונעמד בצד בית המדרש לפוש קמעה כשהוא שעון על סטנדר ישן, כמוהו היו פזורים עוד בצידי בית המדרש. לפתע ניגש אליו יהודי יקר, בעל משפחה עניפה ומפורסמת באותה שכונה. יהודי שכל ימיו עמל לפרנסתו בעבודת כפים קשה, אבל ליבו ונפשו היו חמים לתורה וללומדיה, ילדיו וחתניו, נכדיו וכל צאצאיו הם בני תורה מובהקים וחשובים. חינוכו תמיד היה לעמל התורה ולהוקרתה עד שמשפחתו הייתה ועודנה לסמל ודוגמא.
כאמור הוא ניגש לאותו אברך והסב את תשומת ליבו לסטנדר עליו הוא נשען. "אתה שם לב שהסטנדר הזה קצת שונה משאר הסטנדרים שנמצאים כאן בבית המדרש?"
האברך העיף מבט סביב והנהן בראשו. הוא אכן ראה שיש הבדל אבל לא הבין מה קשור אליו הענין ומדוע דווקא באמצע ההקפות חשוב לאותו יהודי להסב את תשומת ליבו לנושא.
'בוא ואספר לך במה דברים אמורים'. המשיך האיש כשהוא מתעלם במופגן ממבטי הפליאה של האברך.
יום אחד חזרתי מהעבודה לכיוון ביתי אחרי יום עבודה מפרך. בדרך כלל הדבר היחיד שאני רוצה אחרי יום מתיש כל כך זה רק כוס קפה מהביל וכמה דקות של מנוחה. אבל עיני צדו את הסטנדר הזה שהיה זרוק כשהוא שבור ועקום בצד הדרך, מחכה לרכב הפינוי העירוני שייקח אותו אל תחנת הריכוז של כל הגרוטאות מכל רחבי העיר בואכה מתקן האשפה האזורי.
ברגע הראשון לא התייחסתי אליו, כמו שאינני מתייחס לשום גרוטאה אחרת. ברגע השני חזרתי צעד לאחורי והחלטתי לקחת את זה הביתה כי יש לי משהו חשוב מאד לעשות איתו.
הגעתי הביתה כשאני נושא את הסטנדר העקום איתי במעלה המדרגות. קראתי לכל ילדיי וביקשתי מהם להתבונן יחד איתי על הסטנדר הישן.
'האם אתם רואים כאן משהו מיוחד?' שאלתי אותם
כל הילדים העבירו את מבטיהם מהסטנדר אלי ממש כמוך עכשיו בלי להבין מה אני רוצה מהם.
הסבתי את מבטם של הילדים אל המוט התחתון שמחבר בין שני חלקי הסטנדר שעליו משעינים את הרגליים. הוא עשוי ממוט ברזל מעוגל ופשוט, משופשף מרוב ימים. בצידו האחד נפער חור שנוצר מחמת שפשוף של שנים תחת רגלי הלומדים.
ביקשתי מילדי לחשוב תוך כמה זמן הם יכולים ליצור כזה חור גם בצד השני… כמובן שאף אחד מהם לא הצליח ומהר מאד הם הגיעו למסקנה שצריך כאן גם הרבה שנים אבל בעיקר הרבה מאד העברות של נעליים על הברזל.
עכשיו נחשוב יחד, אמרתי לילדיי. כמה אלפי אלפים של שעות לימוד ועמל התורה עברו על הסטנדר הזה אם נוצר בו כזה חור. אינני יודע אם עמל עליו לומד אחד במשך שנים רבות או שהוא היה שייך לישיבה או כולל אברכים. דבר אחד ברור, החור הזה שנוצר בברזל הוא עדות אילמת לעמל של שעות אינספור בתורה הקדושה. הבה ילדים, לא נשאיר סטנדר כזה ליפול אל ערמת האשפה…
לקחתי את 'סטנדר האהבת תורה' שלי ושיפצתי אותו, צבעתי אותו מחדש, יישרתי את חלקיו והשלמתי את הלוח החסר. בדבר אחד לא נגעתי… את הברזל הישן, העדות הנפלאה לאהבת התורה ולעמלה, אותו השארתי כמו שהוא. הנה הוא כאן למטה, אתה יכול לראות בעצמך.
האברך העיף מבט משתומם, בברזל ואחר כך ביהודי הנפלא שעומד מולו. בבת אחת הוא הבין איך יוצאת משפחה רוממה כזו. מאהבת התורה המופגנת הזו ניתן להצמיח בנין וחתנין רבנן ולרוות נחת יהודית אמיתית.
"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'"
אברהם אבינו זוכה לכל ההבטחות המופלאות הללו בזכות החינוך אותו הוא נותן לבניו. בזכות הציווי אותו הוא מצווה את בניו.
אין בנמצא בתורה שבכתב שום ציווי כלשהו שאברהם מצווה, לא את יצחק ולא את ישמעאל.
מהו אותו ציווי שאברהם זוכה בגללו להבטחות אלוקיות גדולות כל כך?
על כרחינו נאמר שאין אלו ציוויים בסגנון 'עשה כך' או 'לא תעשה כך'. לאלו לפעמים יש תועלת ולפעמים לא. זוהי הדוגמא האישית! הדוגמא הזו היא עצמה ציווי מתמשך, אברהם אבינו לא הפסיק כל חייו לצוות את ביתו. בעצם המציאות שלו, בעוצם דביקותו הגדולה בבורא העולם הוא ציווה את בניו אחריו.
בהיותי אברך צעיר לימים ביקשתי בהזדמנות מסויימת ממו"ר הגרש"י בורנשטיין זצ"ל ראש ישיבת קרית מלך הדרכה בחינוך ילדים. רציתי לשמוע ממנו את משנתו בנושא, על מה צריך לשים דגש ואילו דברים הם היסודות של חינוך נכון בבית.
באמתחתי היו כמה שאלות ספציפיות בנושא ופניתי אליו כדי לנסות ולדלות ממנו גם בעניינים אלו.
משפט הפתיחה שלו ייתר את כל השאלות שהכנתי מראש. הוא אמר לי בנחרצות במילים אלו: "לדידי, אין בכלל דבר כזה שנקרא חינוך! הכל זה רק דוגמא אישית"!!