מובא בשם ר׳ חיים ויטאל לומר בכל לילה: "אוי לי שעבר עלי היום בלי תורה ובלי חסד". אם אנו רוצים לעורר את מידת החסד – עלינו להתנהג בעצמנו בחסד, ונזכה לחסד מידה כנגד מידה. נעשה בכל יום לפחות מעשה חסד אחד.
יהודי אחד בארה״ב היה מתנדב ב'הצלה', ופעם אחת הסיע יהודי לבית החולים בשבת קודש, וכאשר הגיע לבית החולים התקלקל הרכב. פגש יהודי אחר בשם ר׳ משה, וביקש לנסוע ברכבו לצורכי הצלה. ר׳ משה סירב; הרכב שהחזיק היה יקר במיוחד, ולא רצה לתת אותו לאחר. בליבו חשב, הרי בכל אירוע של הצלה באים חמישה רכבים, א״כ כעת יבואו רק ארבעה רכבים; בוודאי זה יספיק…
שוב הרהר בליבו וחשב: אם כך הוא, מדוע התירו הרבנים לנסוע בחמישה רכבים, והרי שבת כתיב בה ״מחלליה מות יומת״, ועונשה סקילה? אלא בהכרח, זהו פיקוח נפש; ואם הרבנים מתירים חילול שבת לכתחילה לצורך כך, על אחת כמה וכמה הרכב שלי, שלא עולה בשוויו על פני חילול שבת… ונתן את רכבו.
לקח איש ה'הצלה' את רכבו והגיע לבית אחד, שם ילדה בת עשר בלעה גולה ואינה מצליחה לנשום. כפי שהיה נראה, עוד חצי דקה והיתה מתה ר"ל. עשה איש ה'הצלה' מה שעשה, ובסיוע תפילת רבים ורחמי שמים יצאה הגולה וניצלה הילדה. וילדה זו – היתה בתו של ר׳ משה…
הייתי נוכח בשעה שהג״ר יצחק זילברשטיין שליט״א סיפר את הסיפור למו״ח הגר״ח קניבסקי שליט״א, ושאלו: מה פירוש המעשה הזה?
חשב מו״ח, וענה לו: בראש השנה נגזר עליה דין מוות. אבל נתנו לה פתח של הצלה, שאם אביה יעשה חסד, ולא חסד של מה בכך, אלא יתן לאחר את רכבו היקר – עי״ז יבטל את הגזירה הרעה מעליו! וכפי שהיה באמת. וכמו המעשה בגמ׳ בבתו של ר׳ עקיבא שנגזר עליה למות ביום חתונתה, וכבר הגיע הנחש הארסי שהיה אמור להכיש אותה; אך באותו הזמן דפק עני רעב בדלת, והלכה הכלה בעצמה – באמצע חתונתה – להביא לו כיכר לחם, אף שהיו אנשים אחרים שיכלו לעשות זאת במקומה, ובזכות זאת ניצלה מהכשת הנחש.
כאשר אדם עושה חסד – הקב״ה ג״כ עושה איתו חסד.
(הגר"י קולדצקי שליט"א, קובץ גיליונות)