"הנני משתדל בכל שיעוריי, בכל שנות הרבצת התורה שלי, שלא להשתמש ב'יש ליישב בדוחק'. זאת יכול היה רק ענק הרוח המהרש"א זי"ע, לומר בשגב קדושתו ועוצם עמקותו בתורה. ה'דוחקים' שלנו- עדיף שלא לאומרם. אני אומר בשיעורים רק סברות מרווחות, בהירות ונהירות, שיש בהן תענוג ללומד ודברי התורה מוטעמים לחיכם של התלמידים הצעירים.
"הייתי אצל מרנא ה'חזון איש' זי"ע אודות 'שטיקל רמב"ם' קשה מאוד, שנתייגענו רבות להבין דבריו. עלה ברעיוני יישוב כלשהי לקושיא שנתחבטנו בה, והצעתי את הדברים לפני החזו"א, תוך שאני מציין בפניו כי בדוחק יש ליישב כך וכך.
-'ומדוע אתה מציין 'בדוחק'?', שאלני החזו"א.
-'פארט איז דאס א דוחק', השבתי. למרות קושי הקושיא, עדיין התירוץ אינו נהיר כל כך.
"'אויב אזוי', אמר לי החזו"א, 'וואס ווארפסטו דאס אויפן רמב"ם? (-אם אכן המהלך דחוק, מדוע הינך 'מטיל' זאת על הרמב"ם), בעסער זאל בלייבן שווער'.. (- עדיף שהרמב"ם יישאר קשה מאשר ליישבו בדוחק)".
הקב"ה יושב ושונה כנגדו
"זאת צריך גם כל תלמיד לדעת. כשהוא שומע 'שיעור', יידע כי הקב"ה יושב ושונה כנגדו!
"אגלה לכם סוד", צופן הגרב"ד אמריו. "זכיתי לקבל תורה בבחרותי בישיבת פונביז', מפי מורי ורבי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. שמעתי מפיו אמרה המיישבת תמיהות רבות. רבים תמהים מפני מה דרך רשעים צלחה. מדוע רואים לפעמים שפע עשירות מופלגת אצל אלו שאינם ראויים לכך במעשיהם- כפי מבט עיני הבשר של אנשים קטנים כמונו. ודאי הכל נקצב משמים, ואולם יש גם הסבר מתקבל על הדעת:
"כאשר ברא הקב"ה את עולמו ברא גם את היצר הרע והציבו על משמרתו- להטעות בני אדם במעשיהם. התאונן היצר וטען: 'אין כאן שוויון. כגמול לקיום המצוות- מובטח לו ליהודי עונג רוחני בזה ובבא עד בלי גבול. ואילו אם ישמע בקולי- לא ירוויח מאומה ויצא נפסד מכל עבר, וכי כיצד יש לי כלל סיכוי לשכנע את הבריות?'
"אמר לו הקב"ה: 'כנים דבריך. דברי טעם אמרת. הא לך ארגזי מעות, כוח להוריק שפע רב'…
"והפטיר הרב דסלר: 'יש גבירים, שכל אסמי ממונם אינם באים אלא מאותו אוצר'…
"וכשם שהדברים אמורים לגבי עשירות. כן ממש לגבי חכמה. וגם כאן, הדברים מפורשים בחז"ל. כך הוא לשון המדרש (במדבר פכ"ב, ו): 'שנו רבותינו, שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני גיבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, שמשון מישראל וגלית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קורח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם, למה שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם'. הרי לנו דברים מפורשים. יש שאחד מוסר מחכמת תורתו, ומקור מעיינו אינו מן הקדושה. הוא משמיע שיעורים נפלאים, אך אין זה בשליחות הקב"ה. מרב ומורה כזה יש להמלט!".
ועדיין השאלה במקומה עומדת- מעירים אנו קמיה ראש הישיבה שליט"א, בציפייה להבין דבר לאשורו: איך אכן נדע מי הוא אותו מלאך- שליח המדבר מפי הגבורה?!
"כיום, לדאבוננו, אכן היטשטשו גבולות ושורר בלבול. ברם, בני ישראל נחונו משמים בחוש מוטבע ויש בידיהם כלי בוחן. השי"ת אינו נוטש את עמו, ומעניק להם חוש רוחני בין תכלת לקלא אילן.
"וגם בימינו, רואים אכן במוחש שישנם כאלו הנכללים בגדר 'לא זכה'…
"אכן כל מחנך ומורה צריך להיות מודע לכך, שיש כאלו המתקשים והדרך הנכונה היא להתייחס אליהם בנועם ולהסביר להם שבעזר השי"ת, גם הם יזכו להבין בבוא העת. וכי אני מבין הכול? הן התורה כה עמוקה ורחבה! ככל שמעמיקים מוצאים יותר ומבינים יותר, וכל אחד כפום דרגא דיליה, ידעו נא גם בחורים אלו שעליהם להשקיע כפי מיטב יכולתם, ואט אט ישכילו יותר ויותר, ובבוא היום יבינו על בוריה גם סברא פלונית.
"יש אצלי בשיעור הישיבה בחור שהנני מחבבו ביותר, ומפני מה? כי ביום מן הימים הסברתי לו סברא מסוימת. ומשלא הבין- זלגו דמעות מעיניו. בזאת חפצתי. בחור כזה חפץ הנני לצידי, הדמעות הללו שוות המון!
"אמרתי לו: 'שאל בני, שאל ככל שתחפוץ, אשתדל להסביר לך כמסת ידי, ודע לך, שאם לא תבין היום- תבין למחר, ואם לא למחר- מחר שהוא לאחר זמן, אבל יום יבוא ותזכה להשיג'".
קנאת סופרים תרבה חכמה
ומה דעת התורה בדבר הענקת תמריצים בדמות פרסים, מעמדי הוקרה ותארי כבוד? מצד אחד הם מהווים תמריץ עצום, ומעודדים תחרות לימודית בין החברים מבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה', ומצד שני מתגבר בכך הסיכון לנפילתם של תלמידים 'ממוצעים' שאינם עומדים בקצב התובעני, והעדר הפרס רק מעצים את שברון רוחם. מהי הדרך הנכונה?
"אשיב לכם בסיפור מעשה דבדידי הווי עובדא", חושף בפנינו הגאון שליט"א. "היה זה בימי בחרותי בישיבת פוניבז'. בשמחת תורה מכרו את אמירת 'אתה הראת' לכל המרבה בלימוד דפי גמרא עד לפורים, לקראת סוף זמן החורף. רכשנו אני, ולהבחל"ח ידידי הגר"ש ברמן זצ"ל (לימים ר"י פוניבז') את הכיבוד, בקבלה ללמוד 500 דפי גמרא עד למועד הנקוב.
"נכח שם יהודי אמיד מאמריקה, ותפעם רוחו. הבטחה על 500 דף היתה באותם ימים מחזה נדיר עד מאד, שכמעט ולא נשמע דוגמתו. ברוב התרגשותו, הבטיח שיעניק לכל אחד מאתנו סט שלם של כל הש"ס בגמר לימודינו, אך הוסיף והתנה תנאי בדבר, שנעמוד בכור המבחן על חמש מאות הדפים אצל מרן החזו"א זי"ע.
"והנה לתדהמתנו, כאשר באנו אל החזו"א וסיפרנו על מטרת בואנו, השמיע סירוב נחרץ… הוא לא הסכים שנקבל על כך מתנה נחשקת זו… בצחות לשונו אמר שאנו צריכים לשמוע בקולו כי יש לו 'מיגו' שעליו לבחון אותנו, ולגופו של עניין, יש עמדו טעמים כמוסים שלא ניטול את המתנה".
"ודאי שבדורינו אנו לא נאמרו הדברים לכלל. הפרסים ממריצים את הצעירים ומביאים תועלת רבה, ועדיין, יחד עם זאת יש לשנן ידיעה נחוצה וגם זה בסיפור מעניין שאספר לכם:
"היה זה כאשר יצא לאור עולם ספרי הראשון, הכרך הראשון של 'בד קודש'. פנה אלי הג"ר אפרים בורדיאנסקי זצ"ל, מגדולי מרביצי התורה בדור האחרון, ששימש בגבאות בקרן פרסים למחברי ספרים ע"ש הרב קוק, וסיפר שבאותה שנה לא הגיעו ספרים חדשים לשולחן הקרן, ואין להם למי להעניק את סכומי הכסף, והוא מבקשני לשלוח את ספרי…
"התחבטתי בדבר, אחר שמקבלי הפרס בשנות קדם, היו גדולי עולם כמרן הגרא"ז מלצר זצ"ל בעל 'אבן האזל' והגר"י פלקסר זצ"ל ר"י 'שפת אמת' בעל 'שערי יצחק' ועוד, ונמלכתי בעצת אאמו"ר זצ"ל. בעצתו, מסרתי אכן את הספר, ולימים קיבלתי הודעה על זכייתי בפרס הכספי.
"לכבוד הזכייה התקיים מעמד מיוחד בתל אביב, בו נשאו דברים רבני הקרן לצד אישים רבניים מחוגים שונים. כמייצג מקבלי הפרס, הוטל על שכמי התפקיד לשאת דברים אף אני. נעמדתי והרציתי את משנתי, שגם אם הענקת הפרס נצרכת בדורותינו החלשים כתמריץ כלשהו, אך נדרש לדעת ואין לשכוח שאין זה המצב הרצוי והאידיאלי… את הרבש"ע אין צריך לעבוד עם תמריצים גרידא"…
במהלך השיחה ביקשנו הדרכה מראש הישיבה שליט"א לימי בין הזמנים
ראש הישיבה משיב ואומר: "ברצוני לספר לכם: לפני רבות בשנים, אמר לי רופא נאמן שהיה ידיד המשפחה, עצה טובה בדרך הלימוד, והדבר בדוק ומנוסה.
"כי הנה בדרך כלל, כשעוסקים בסוגיה בעמלה של תורה במשך כמה שעות רצופות, מרגישים עייפות במוח וצורך לנוח קצת. ואמר לי הרופא, כי לקיים ענין זה לא צריך להפסיק לגמרי מלימוד התורה, אלא די ללמוד סוגיה אחרת.
"וביאר הדבר עפ"י חוקי הטבע, כי מוחו של אדם מורכב מרבבי רבבות של תאים מוחיים, וכל סוגיה או ענין שעוסק בו, נעשה על ידי זה תא מסוים בראש. והתא הזה כבר תפוס לענין זה, ולאחר שעות רבות של שימוש בו הוא מתעייף, אבל ישנם עדיין תאים אחרים שלא השתמש בהם כלל, ולכן כאשר האדם עובר לסוגיה אחרת הרי הוא נותן לו מנוחה, ומשתמש כבר בתא שלא נתעייף כלל. והדבר הזה הוא בדוק ומנוסה בכל עת, כי יותר קל ללמוד עניין אחר לאחר כמה שעות, ומרגישים רעננות.
"זהו הרי ממש עניין הדומה ליונה, שנחה באחד מכנפיה ופורחת בשנייה, כך צריכה להיות דרך המנוחה בבין הזמנים, שלא להפסיק ברצף הלימוד, כי בכך הרי יורד ממעלתו וממדרגתו והרי הוא כמת, והרי כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו, ומי הוא אשר יתיר לעצמו לרדת למעלה התחתונה יותר שהיא כבר לו כשאול מטה, אלא ראוי לכל אחד לבחור לו מסכת אחרת לימי בין הזמנים, ובפרט בימים שלפני פסח, שמתקנת חז"ל להיות דשואלין ודורשין מעניינו של יום, וכן גם אפשר להוסיף עוד מסכת קטנה לסדר שני, אשר מעלה נוספת בזה, ולשנות הסוגיות הנלמדות פעם בפעם".
(מתוך המבשר תורני ערב פסח תשע"ח)