מי ששומר את עצמו וחוסם פיו מדיבורים אסורים, הרי עצם הדבר מכפר לו על כל עוונותיו
וביותר יש להיזהר בימים אלו מדברים בטלים וכ"ש דיבורים אסורים כלשון הרע ורכילות ומחלוקת שהם מונעים התפילות לעלות למעלה, והמטמא את פיו בימים אלו הרי הוא מונע מכל תפילותיו דימים נוראים לעלות למעלה ח"ו.
ומאידך מי ששומר את עצמו וחוסם פיו מדיבורים אסורים, הרי מלבד מה שמנע עצמו מלהיכשל בחטא, הרי עצם הדבר מכפר לו על כל עוונותיו, וכמו שכתב רבינו הגר"א באיגרתו שחסימת פיו מדיבורים אסורים מכפרת על כל עוון, וכלשונו הזהב: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם-הבא, וזהו יותר מכל
סגולת מאה ברכות
בעת היותי בראש העין, אמר לי זקן וקדוש אחד מזקני מקובלי תימן, שבתימן היו רואים נפלאות ממש באמירת מאה ברכות בכוונה, שבל עת שהיו גזירות או צרות בין ביחיד ובין ברבים, היו מקבלים על עצמם לומר מאה ברכות בכוונה ומיד היו רואים נפלאות, ותמה אותו זקן על שאצלנו אין מתעוררים מספיק לנהוג כן.
זיכוי הרבים כסגולה לזכות לחיים
שמעתי על הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל, שפעם כאשר שכב פעם בבית חולים לפני ניתוח, חיפש מה יוכל לפעול לתועלת הרבים, וקרא לכמה מתלמידיו ושאל אותם מה יוכלו לעשות כעת לצורך הרבים, ותמהו תלמידיו ושאלוהו מדוע רואה הוא צרוך לפעול לתועלת הרבים דווקא בעת כזאת שהוא שוכב בבית החולים קודם הניתוח, והרי יוכל להמתין קצת, ולאחר הניתוח כאשר ישוב לאיתנו אז ילך להתעסק כהרגלו בצורכי רבים.
והשיב להם הרב זצ"ל, ששמע על המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שאמרו עליו הרופאים שיש לו גוף חלש מאד ולא יוכל לחיות לאורך ימים, אולם אעפ"כ האריך שנים רבות למעלה מדרך הטבע, ושאלו אותו תלמידיו בזכות מה האריך ימים, והשיב להם, שבכל משך ימי חייו היה תמיד נוטל על עצמו תפקיד חדש למען טובת הכלל, ומיד כשהיה מסיים תפקיד אחד היה נוטל תפקיד חדש לטובת הרבים, כדי שבכל רגעיו ומשך ימי חייו יהיו הרבים צריכים לו, ובזכות זה האריך ימים, כיון שהקב"ה החזיקו בעולם לטובת כלל ישראל שהיו צריכים לו.
וכך אני, אמר הרב מפוניבז' לתלמידיו, בשעה כזאת שאני נמצא בסכנה רבה קודם ניתוח, יודע אני שהדרך המעולה להצלתי היא העסק בצרכי הכלל, ולכן דווקא עכשיו אני מחפש איזה ענין חדש לקחת על עצמי לטובת הכלל, ואז אהיה בטוח שהניתוח יעבור בשלום, כי הקב"ה יציל אותי למען קיום התפקיד החדש שהרבים צריכים לו.
על האדם לבטוח בכוחות עצמו
הנה כשם שצריך האדם לבטוח בקב"ה בראש השנה, כך צריך הוא גם לבטוח בעצמו שיש בכוחו לשוב בתשובה, כי אם האדם מיואש כבר מעצמו וחושב שלעולם לא יצליח לשוב בתשובה, שוב אין לו תקוה לשוב לה', ועי"ז הוא עלול להיות נידון ח"ו על שם סופו, וע"ד מה שאמרו חז"ל (סנהדרין עא:) "בן סורר ומורה נידון על שם סופו".
וביותר יש להוסיף בזה ד"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", וכשם שבמשפט בני אדם, אם אחד הצדדים מראה לשופט שהוא מיואש מהצלתו, ולדעתו ברור שייחרץ דינו לרעתו, אז באמת השופט פוסק דינו לרע, ה"ה במלכותא דארעא אם האדם מיואש מעצמו ומכריז על עצמו שאין לו תקוה להינצל, אז מהפכים בזכותו רח"ל.
(לקט מתוך הספר 'ביאורים והנהגות על המועדים')