מסופר על רבי אהרן הכהן זצ"ל, חתנו של מרן החפץ חיים זצ"ל, מעשה מבהיל. באותם ימים ניסה ר' אהרון לקבל את משרת הרבנות בעיר מסוימת, אך למרבה הצער, הוחלט כי תלמיד חכם אחר יקבל את המשרה, ורבי אהרון ישוב לביתו בידיים ריקות.
ר' אהרון היה בצער רב מאד, וניגש לדבר עם חותנו – החפץ חיים הקדוש ולשפוך את ליבו בצערו.
ה'חפץ חיים' האזין לו עד תום ולבסוף אמר לו: 'אל תצטער חתני היקר, דע לך, כי משרת הרבנות אינה פשוטה כלל והיא טומנת בתוכה אחריות כבדה. טעות של הרב יכולה לעורר עליו קיטרוג והוא ישא בהשלכות'. חתנו, ר' אהרון הכהן שמע זאת, אך מיאן להתנחם. הוא הצטער מאד על כך שלא התקבל למשרה התורנית. חלפו הימים, ורבינו ה'חפץ חיים' מבחין כי רבי אהרון עדיין נושא בליבו את האכזבה.
ניגש אליו ה'חפץ חיים' ואמר לו: 'אני רואה את הצער היושב על ליבך, והנני רוצה לספר לך דבר שמעולם לא סיפרת לאיש, ובתנאי שלא תספר זאת לאף אדם כל זמן שאני חי. אני מקווה שהסיפור ייתן לך כוחות ויוציא אותך מהצער'.
ואז פתח ה'חפץ חיים' וסיפר: 'לפני שנים, כיהנתי כרב העיר לזמן קצר, כאן בעירנו ראדין. ובעקבות מעשה שאירע לי, עזבתי את כס הרבנות. יום אחד תפסתי את אחד הקצבים של העיר כשהוא מוכר בשר טרף ליהודים הקדושים של עירנו. מיד באותו רגע העברתי אותו מתפקידו, אך הקצב לא התייאש. הוא בא לביתי ובכה בכי תמרורים כי הינו מצטער על מעשיו ומתחייב כי לעולם לא יעשה כדבר הזה.
בדמעות הוא הסביר כי יש לו עוללים קטנים בבית הרעבים ללחם, והתחנן שאחזיר אותו לעבודתו.
כיוון שראיתי כי הוא מתחרט מעומק הלב ופרנסתו דחוקה, החלטתי לשתף את מידת הרחמים. החזרתי לו את הכשרות, אך נתתי לו לשלם קנס על החטא שעשה – לתרום 40 ליטר נרות לבית המדרש. הקצב חזר לתפקידו והמעשה נשכח.
לאחר כמה ימים, הקצב לא האריך ימים ונפטר אל בית עולמו.
'באותם ימים', ממשיך ה'חפץ חיים', 'ישבתי ללמוד בעזרת נשים ולפתע נפלה עליי תרדמה. והנה אני חולם ורואה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגד עיניי, הנראים כדיינים בבית דין של מעלה, כשהגדול ביניהם פנה אליי ושאל: ר' ישראל מאיר! האם הינך זוכר את המקרה עם הקצב ואת הקנס שהטלת עליו בתרומת נרות לבית הכנסת? אמור נא בבקשה, כשהטלת עליו את הקנס, מה היתה כוונתך: האם נתת לו זאת רק כאזהרה שלא יעשה זאת להבא או שמא התכוונת גם שהקנס יכפר לו על העוון וינקה אותו לעולם הבא?". נדהמתי בחלומי מהשאלה ואיבדתי את המילים. ראש בית הדין הרגיע אותי ואמר לי כי הם ממתינים בנחת עד שתהיה לי תשובה בפי. ניסיתי להיזכר בחלום במעשה ואז השבתי: 'כמיטב זכרוני, הטלתי על הקצב את הקנס לשם עונש בכדי שלא יעשה זאת להבא, ולא התכוונתי לשם כפרה על עוונו לעולם הבא".
בית הדין שמעו את דבריי ונעלמו.
התעוררתי מתרדמתי כשאני בצער כבד על התשובה שעניתי בחלום. מי יודע האם דבריי בחלום השפיעו לרעה על הקצב.
ניסיתי להמשיך ללמוד ושוב נפלה עליי תרדמה. אלא שהפעם הופיע בחלומי הקצב בעצמו. הוא היה נראה רצוץ ומדוכדך, ופנה אליי בקול בוכים: 'אוי רבי, ראה מה עוללת לי בתשובתך בשמים?. כעת עמדתי לפני בית דין של מעלה על מעשיי, והקטגור תבע אותי להיענש בגהינום על כך שהאכלתי ציבור שלם בעוון טריפות. פניתי אל הדיינים ואמרתי להם שכבר התכפר לי עוון זה, שהרי רב העיר, 'החפץ חיים' הטיל עליי קנס שהיה לכפרה על אותו מעשה. הקטגור דחה את דבריי ואמר כי ה'חפץ חיים' עשה זאת רק לשם עונש ואזהרה להבא, אך לא לכפרה וניקוי העוון. לבסוף, הוחלט בבית דין של מעלה לרדת לעולם הזה ולשאול את פיך, מה היתה כוונתך. כעת שענית כי כוונתך היתה לשם עונש ולא ככפרה, פסקו עליי שאצטרך להזדכך ולנקות עוון זה בעולם העליון. אוי לי רבי, מה גרמת לי'… סיים ונעלם מחלומי.
שמע זאת ר' אהרון הכהן ונרגעה רוחו, כשהחפץ חיים שב ומחייבו שלא יספר מעשה זה כל זמן שהוא חי. מסיבה זו, עזב החפץ חיים את כס הרבנות.
אין ייסורים ללא עוון, והייסורים מנקים את האדם כאן בעולם הזה, בשביל שינחל את הנצח נצחים באושר ושמחה ויתענג מזיו ה' כל ימי חייו.
כעת בימי הסליחות, נותנים לנו צ'אנס משמיים. כעת אפשר לרחוץ את העוונות ולהעלים את כל הכתמים. לעשות חשבון נפש על המעשים, ולתקן את הבעיה מהמקור. כך זוכים שמגיעים לראש השנה נקיים, קרובים לבורא עולם וזוכים לשנה של אושר ושלווה.
לא נותר הרבה זמן, תשובה קלה בימים אלו – הופכת עולמות ומבטלת גזירות.
(טוב לחסות בה')