יוסף מאיר האס
"וכל חכם לב בכם" (ל"ה י')
אבי הק' היה כליל המעלות והמידות, כאשר על כל מידה ומידה שנכללה בתבנית דמותו – אפשר להאריך ולהרחיב לפרטי-פרטים, אך בכל זאת יש להצביע על נקודה מרכזית, עליה סבבה כל התנהגותו: "לעבן מיט אידישקייט" – לחיות עם המידה היהודית, כפי שהיה רגיל לומר, שאת מרדכי הצדיק מתארים במגילת אסתר בתואר יחיד ומיוחד: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וגו' איש ימיני", שזהו אכן תואר מופלג מאד – להיות 'איש יהודי' בכל הרמ"ח והשס"ה, ומידה טובה זו בלטה מאד אצל אבי הק', שכל סדר יומו היה סביב זה: "זיין א איד מיט אלע רמ"ח איברים און שס"ה גידים ביי יעדע זאך, קליין און גרויס" (להיות יהודי בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים בכל דבר, קטן וגדול).
לא בכדי היתה רגילה בפיו, אמרתו הטהורה של סנגורם של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, על דברי חז"ל במסכת אבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון', והיה מסביר במתק לשונו, שאם אדם נמצא כעת בשעת משא ומתן בעיסוקיו, ונקלע לידו ניסיון של גזילה או אונאה, אך הוא נזכר שבתורה הקדושה נכתב 'לא תגזול' או 'לא תונו איש את עמיתו', ועל ידי זה הוא מתגבר על יצרו ונמנע מן העבירה – הרי נמצא כי באותה שעה הוא דבוק ומקושר אל התורה הקדושה, שהיא זו שהצילה אותו מן החטא, והיא זו שעומדת נגד עיניו גם ביציאתו לעסוק בפרנסה. והיינו 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', שגם באמצע עיסוקו בענייני דרך ארץ הוא דבוק בתורה הקדושה, כי יהודי הוא יהודי בכל מצב, גם בשעת עסקיו בהבלי העולם הזה.
פעמים רבות היה מרבה לעורר על כך, שתהילה לא-ל אכשר דרא כיום, שאנו זוכים לראות דור ישרים מבורך, רבבות אלפי יהודים יראים ושלמים, ההולכים בדרך התורה והמצוות בדחילו ורחימו, אך בכל זאת חסר עדיין 'דאס פינטעלע איד', להיות דבוק באידישקייט במלוא מובן המילה, לחיות את הקב"ה בכל רגע נתון, ולכוון לעשות חוקיו ומצוותיו שיהיו נחת רוח לפניו יתברך.
והנה מעשה, המעיד על זכייתו הגדולה לשעבד את כל מחשבותיו לעבודתו יתברך שמו, עד שאיבריו כמו-מאליהם רצו לעשות רצון קונם:
היה זה בשבת שקלים לפני כ-15 שנים. אחי הגדול כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען שליט"א, השיא את אחד מילדיו. שבת ה'אופרוף' התקיימה במונטריאול במקום מגוריו, ואבי הק' הגיע לעשות את השבת במונטריאול [שמחת הנישואין התקיימה בבארא-פארק].
במוצאי שבת קודש, אחרי סעודת 'מלווה מלכה' שהסתיימה בשעה מאוחרת מאד, נכנס אבי הק' לתוך המכונית בדרך חזרתו לבארא-פארק, אך כעבור שעה קלה, בעודם במונטריאול, התרחשה תאונה, והרכב החליק מהשלג הכבד שירד על הכביש. הוא התהפך כמה פעמים עד שנעצר בניסי ניסים בשולי הדרך, כשכל יושבי הרכב נחבטים ונחבלים בכל חלקי גופם.
היה זה באישון לילה, ובחוץ שרר כפור גדול. השלג הגיע לגובה רב, והמעלות צנחו מתחת לאפס במספר ניכר. והנה, בהגיע רכבי החילוץ וההצלה לזירת התאונה, דבר ראשון שלחו אל תוך הרכב שמיכות חמות כדי לחמם את יושבי הרכב המעוך, שלא יקפאו חלילה בקור הנורא [כנראה שזה אחד הכללים שלהם במקרים מעין אלו].
ברגע שהשמיכה הראשונה הוכנסה מבעד לחלון אל תוך הרכב, קפץ אבי הק' כנשוך נחש וזעק בקול: "מ'דארף זיך הוטן פון שעטנז"… (צריך להיזהר מאיסור שעטנז)…
תארו לעצמכם, באיזה מצב איום ונורא היו נמצאים יושבי הרכב באותה שעה: הכפור הגדול חודר אל תוך הרכב, ומאיים להקפיא את עצמותיהם של היושבים בפנים, שנאלצו להתמודד עם הקיפאון העז מלבד החבלות שנחבלו מחמת התאונה, אבל את אבי הק' מעניין עכשיו רק דבר אחד: להיזהר מאיסור שעטנז! אמנם קר מאד וחייבים להתכרבל בשמיכה מחממת מחמת 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', אבל בשום אופן אסור לזה להיות על חשבון איסור שעטנז… גם במצבים כאלה לא שכח לרגע את דביקותו בהשי"ת ובתורתו הקדושה, לקיים כל מה שנאמר בה הלכה למעשה.
בגודל דביקותו ראה בכל דבר גשמי את חלקו הרוחני, כי עיניים גבוהות היו לו, והביט דרכן על כל העולם כולו במבט עליון ומרומם. כל המשמשים בקודש יכולים להעיד מה שראו עיניהם, שבכל הטיסות שנסע אבי הק' באווירון, תמיד ישב על-יד החלון אבל אף פעם לא הביט החוצה לראות מבעד לחלון. בכל פעם לקח לעצמו ספר-קודש, ועיין בו מרגע ישיבתו במטוס ועד רגע יציאתו ממנו.
אירע פעם שישבתי לצדו באחת הטיסות, והנה בשעת ההמראה שמתי לב שהוא מביט החוצה, ומתפעל ממראה עיניו. לתמיהתי על כך השיבני בבת-שחוק: "ראה נא והביטה, ככל שמתעלים ומתרוממים יותר כלפי מעלה, נעשית הגשמיות קטנה יותר"…
כל הלכה המובאת בשולחן ערוך, היתה מונהגת ונעשית על ידו בשלמות וכהלכה, פשוטה כמשמעה, גם הלכות שלא כולם מקפידים עליהן בחיי היום-יום. עובדא הווי לפני כמה שנים, כשהייתי מטופל בילדים קטנים, הבאתי בשבת קודש את אחד הילדים – שהיה בן שמונה בערך – להתפלל יחד עמי בבית הכנסת. מקום תפילתי היה בשולחן הצמוד אל אבי הק', והילד נכנס פנימה אל תוך הגדר והתפלל שם.
בתחילת התפילה הראיתי לילד בסידור איפה צריכים להתפלל, והמשכתי להתפלל לעצמי, אך בינתיים התברר שהילד לא בדיוק הבין היכן אוחז הש"ץ והוא התפלל הלאה לפי דרכו, עד שבשעה שהציבור הגיע לברכת 'יוצר אור' הוא נעמד להתפלל שמונה עשרה. אדהכי והכי, ביקש אבי הק' להתיישב על כסאו כדרכו בקודש בברכת 'יוצר אור', אך משום מה נותר להישען על עמוד התפילה ולא התיישב.
בתחילה לא הבינו מדוע אינו מתיישב, עד שסימן באצבעו על הילד שהוא עומד ומתפלל תפילת שמונה עשרה ואינו יכול להתיישב מחמת האיסור לעבור בתוך ארבע אמותיו של המתפלל…
למרות שמדובר בילד קטן בן שמונה שנים, שבקושי יודע איך מתפללים ולמי מתפללים, איסור תורה הוא איסור בכל מצב שהוא, ולא התיישב על כסאו עד שעקר הילד את רגליו וסיים תפילתו…
והנה הנהגה נוספת שהבחנתי בכל פעם מחדש: כבוד הספרים היה חשוב בעיניו עד מאד. בכל פעם שהגיע רופא, והיה צריך להוריד מעליו את הקאפטן, כדי שיוכל לבדוק פעימות לבבו, הורה להוציא תחילה את כל הספרים מתוך החדר, שלא יתבזו בהסירו את מלבושו העליון. זכורני שהרופא עצמו אמר לו, שאין צורך להסיר כלום מלבד הקאפטן והוא יכול להישאר עם כל הבגדים, אבל למרות זאת חשש לכבודם של הספרים הקדושים, והורה להוציאם החוצה.
כמו כן, היה מקפיד מאד על כבודה של המזוזה, שלא תתבזה חלילה משום דבר שעלול לגרום לה ביזיון. משום מה, היה עומד פח האשפה מול המזוזה בפתח ביתו, ותמיד היה מעורר על כך שאין זה ראוי לכבודה של המזוזה להיות מול האשפה. בכל יום לפני יציאתו מן הבית, לטייל ברחוב העיר כמצוות הרופאים, ידענו שצריך להזיז משם את פח האשפה, אחרת היה מעיר על כך בכל פעם מחדש.
יראתו על פניכם
מאד מאד תפס אצל אבי הק' הנושא של יראת שמים בכל פרט וענין, והיה מרבה להזכירו באמרותיו הטהורות ובשיחותיו הבהירות תמידים כסדרם. הוא ראה ביראת שמים אבן שתיה ויתד נאמן לכל המידות והמעלות שבעולם, וכפי שהיה מרגלא בפומיה, לחזור ולומר בנעילת חג השבועות בכל שנה, ואף בדברות קדשו האחרונים עלי אדמות בסעודת רעווא דרעווין פרשת יתרו תשע"ח הזכירם שוב, שאנו קוראים בפרשת יתרו ובמסכת שבת את כל פרשת קבלת התורה, שהיתה מלווה בקולות וברקים, באימה וביראה, בהכנות גדולות של שבועות ארוכים, בהתקדשות מיוחדת של בני ישראל, וכל זה למה? הנה נכתב בפסוק במפורש (שמות כ, טז): "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
והיה אבי הק' מרעיש עולמות בדברותיו על כך, שהרי כל המתבונן בזה משתומם ונבהל לנוכח מקרא שכתוב, שכל הסיבה של קבלת התורה וההכנה דרבה לקראתה, היתה בשביל דבר אחד שהוא יסוד היסודות של כלל ישראל מאז קבלת התורה ועד הלום: "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – מכאן נגזרת מעלתה וחומרתה של יראת שמים זו, הנדרשת מכל איש ישראל באשר הוא, שהרי היא היא הנותנת לקבלת התורה ואמירת עשרת הדברות, שהן הבריח התיכון של מרכז חיי האיש היהודי.
רגיל היה לחזור על דבריו של הרה"ק בעל 'יושר דברי אמת' זי"ע בספרו הק' – וכל מי שזכה להסתופף בצילו הטהור של אבי הק', בוודאי שמע דברים אלו מפי קדשו כמה וכמה פעמים – שעיקר הניסיונות שלנו הם על מצוות 'לא תעשה', שהרי היצר הרע יכול ומוכן להסכים שנשב בסוכה תשעה ימים, או להניח תפילין פעמיים ושלוש במשך היום, אולם על מצוות 'לא תעשה' הוא אינו מוכן לוותר, ומנסה להכשיל את האדם שוב ושוב עד שמצליח בכך, ועל זה התבקשנו להתגבר כארי ולשבר כוח היצר הרע, "לבלתי תחטאו".
מבחינתו, יראת שמים היתה עיקר העיקרים שהכל נמצא בה, אם יראת שמים יש כאן – הכל כאן, ואם יראת שמים חלילה אין כאן – כלום אין כאן. סיפר לי יהודי מכובד, שהיה מבאי ביתו של אבי הק', שעמד לפני סגירת שידוך לבתו, והתקשר אל המשמש בקודש לבקש ממנו שירשום עבורו קוויטל עם שם הבחור המיועד ושם בתו המדוברת.
כשנכנס המשמש לקודש פנימה, והגיש את הקוויטל לפני אבי הק', ואמר שפלוני מבקש שהרבי יעיין בשמות ויאמר אם הם תואמים לשידוך, נענה אבי הק' בפליאה: "וכי מבין אני בשמות? הלא הם צריכים להתעניין על יראת שמים של הבחור, אם יש לו מידות טובות, רק אז אוכל להעניק את ברכתי, בלי יראת שמים לא שייך להאציל ברכות"…
במבט לאחור, אפשר לומר כיום בבירור, שעיקר דרישותיו מאיתנו ומקהל עדת מרעיתו – נסוב היה על יראת שמים ויראת חטא. בשגב רוממות קדושתו לא היה מסוגל לראות דברים הנעשים נגד ההלכה המפורשת, או מעשים הנוגדים את דת תורתנו הקדושה. על זה היה מדבר ומעורר בכל עת מצוא שוב ושוב, כשהוא עצמו עומד ומשמש לרבים כדוגמה אישית למופת, כמה צריך להקפיד בכל דבר, קטן כגדול, לעשותו בשלמות כמצווה עלינו בהלכה, בלי לחפש תירוצים שונים שיביאו את ההיתר או את הקולא המתבקשת.
אמר לי פעם אחד הרבנים החשובים שפקדו את מעון קדשו של אבי הק', רעיון נפלא שהוא אמת לאמיתו: אם מישהו יעיין בדברות קדשו של אבי הק', ויראה כמה דיבר ועורר על יראת שמים ויראת חטא, עלול הוא לחשוב שמן הסתם, היה אבי הק' עסוק כל היום בלחץ וב'נערוון' לקיים כל דבר כהלכתו ובשלמותו, אולם מה מאד תהיה הפתעתו, כשישמע מכל המשמשים בקודש ומכל באי הבית הגדול והקדוש, שהשמחה היתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הדגולה, והחיוך הנצחי לא מש מפניו הטהורות שקיבל כל אחד במאור פנים שוחקות, כפי שזכור לכולם, לשמו ולזכרו תאוות כל נפש.
אדרבה, הכל נעשה אצלו מתוך שמחה וחביבות של מצוה, מתוך אהבת השי"ת ויראת הרוממות, ולדבקה בו, כפי שהיה רגיל לחזור על אמרתו של אביו הק' בעל 'נועם אליעזר' זי"ע, שתמה על הנוסח בברכת החודש שאנו כופלים פעמיים לבקש על יראת שמים, בראשונה אומרים "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא", ושוב מבקשים אנו "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", וכפילות זו למה לנו?
אין זה אלא שתחילה אנו מבקשים יראת שמים ויראת חטא בפשטות, אבל אחר-כך אנו חוזרים ומבקשים, שיראת שמים זו לא תהא חלילה מתוך לחץ ופחד, אלא מתוך אהבה ושמחה, והיינו "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", שיראת שמים זו תהיה מתוך אהבת התורה הקדושה, והרצון הפנימי לקיים מצוותיה וחוקותיה בלבב שלם; והוא היה אומר.
(קטעים מלוקטים מתוך ספר שעומד לצאת לאור)