כאשר התגוררנו עדיין ב'סימטת יבנה' בבני ברק, נפל בליל שבת קודש נר אחד מפמוטי השבת על המזנון בסלון, וכיוון שעל פי דין היה אסור לכבות את הנר הזה, הוא המשיך לדלוק שם, עד שעשה חור גדול בתוך המזנון.
לאחר השבת הגיע בעל מלאכה לביתנו, כדי לתקן דבר אחר, וכשראה את החור במזנון אמר שיש באפשרותו לתקן את הנזק ולסגור את החור בצורה אומנותית, עד שלא ירגישו בו כלל.
אשתי ע"ה, מרת עליזה־שושנה, סירבה לתקן את החור, באומרה: "אינני רוצה להעביר מן הבית את כבודה של השבת! אדרבה, שיראו כל הנכנסים לביתנו, שאנחנו מוקירים את השבת ושומרים על הלכותיה בקפדנות רבה. זה הוא הכבוד שלנו, שאנחנו מתכבדים בחור שנוצר על ידי שלא כיבינו את הנרות!".
מרוב הבלבול ניתק את המנורה
כמו כן, בשבת לא רצתה לעסוק בשום דבר חולין, ולא לקרוא אפילו בעתונים חרדיים. היא ישבה וסיפרה סיפורי צדיקים, למדה חומש ורש"י, ו"צאינה וראינה".
אני רוצה לספר מעשה נוסף בענין השבת. במשך תקופה ארוכה מאוד שָׁבַתְנוּ מדי שבת בחולון, ואמרנו שם שיעורי תורה. היה זה עוד בטרם הוקמה רמת אלחנן, והיא היתה אורזת וטורחת כל־כך הרבה, כדי ליטול עמה את המזון שהכינה לשבת.
פעם אחת התארחנו אצל משפחה נכבדה. והנה, ראש המשפחה שכח לנתק את הנורה במקרר, ואנחנו לא ידענו זאת. ביום ששי הכנסנו את כל האוכל למקרר, ובתחילת השבת כשבעל־הבית פתח את דלת המקרר, הבחינה רעייתי שהנורה נדלקה.
בעל־הבית נבהל, ומרוב בלבול ניתק את המנורה – בשבת! כיון שכך, אמרה אז רעייתי שאנחנו לא נֹאכל מאומה מכל המאכלים שהנחנו במקרר. אמנם, למזלנו החלות נשארו בחוץ, וגם מים היו בכיור…
בסעודה הראשונה אכלנו חתיכת חלה, ושתינו מים מן הברז, אנחנו וכל הילדים. בסעודה השניה, בשבת בבוקר, אכלנו חלה ושתינו מים. וכך גם בסעודה שלישית, חלה ומים…
היא הסבירה לילדים בשפה יפה, שכל מה שקורה בעולם הוא ניסיון לאדם, וכדי לעמוד בניסיון זה אנחנו זקוקים לזכויות, ולא כל אחד זוכה לכך.
במשך כמה שבועות לאחר מקרה זה, היתה רעייתי ע"ה מספרת לכולם על 'השבת המיוחדת ההיא, מְעוּנֶגֶת־התפנוקים, שלא היתה לנו מעולם'…
והנה, לאחר שבעל־הבית ניתק את הנורה מהמקרר, יתכן שהיה מותר להוציא מִשָּׁם את המאכלים; אולם בכל זאת, כדי להוקיר את השבת ולהראות שאנו לא רוצים ליהנות בשום אופן מחילול שבת, החליטה לנהוג כך.
ולכן התבטאה אחר־כך ואמרה שהיתה זו השבת היפה ביותר בחיי. 'מעדני־מלכים' שכאלה, כמו מים וחלה, לה ולמשפחתה, לא טעמה מעולם…
(מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)