קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ד' י'
עדויות ותיאורים מרטיטים השתמרו על אותם שזכו למסור את נפשם על קידוש ה', בלי כל כניעה ובלי מורך לב. אלו שעמדו מול כיתת יורים, מול חרב חדה, מול מדורת אש לוהטת, וקיימו בשמחה בטוב לבב ובהרגשה עילאית את המצוה של 'בכל נפשך ובכל מאודך', בבחינת 'מתי יבוא לידי ואקיימנה', כטבע מוטבע ברוחנו ובשורשנו מאבינו הזקן.
באחת משיחותיו של אבי מורי זצ"ל הוא סיפר דבר מעניין:
הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, גאב"ד קהילת 'חוג חתם סופר' בני-ברק, וראש ישיבת 'מחנה אברהם', היו לו פנקסים מסודרים בהם כתב פרטים שונים אודות אלו ששהו בקרבתו בשנות המלחמה, באיזה תאריך עלו למרום וכו'.
כששמע על כך אבי מורי זצ"ל ביקש להיוועד עימו, כדי לשמוע פרטים אודות בני משפחתו שנספו במלחמה. בין הדברים סיפר לו הרב אונגר על שאלה שהגיעה לפתחו, בעיצומם של ימי המלחמה הארורה, כאשר שהה הוא במחנה המות 'אושוויץ' הידועה לשימצה.
הגרמנים ימח שמם היו כידוע אנשים מאוד מסודרים וקפדניים באורח חייהם, וכך גם את כל 'תעשיית המוות' המחרידה הם הפעילו בצורה מאוד מדוייקת ומתוייקת, באכזריות ואדישות אופיינית. כל יום ויום הוגשה רשימה מסודרת של אסירים שעומדים להיות מובלים לתאי הגזים, לא לפי שמותיהם אלא לפי המספר שחקקו הרשעים בבשרם, ועל פיהם הזעיקו הממונים מכל קצוות המחנה את אלו שנחרץ גורלם, השם ירחם.
באחד הימים ניגש אחד מהיהודים ששהו במחנה אל הרב אונגר והיה נראה בהול במיוחד, בפיו היתה שאלה מזעזעת. לדבריו, לפני דקות אחדות פנה אליו הנאצי שהיה ממונה להזעיק את הקרואים והודיע לו כי בנו יחידו – שמשום מה מצא חן בעיניו – מופיע בין אלו המיועדים להיות מובלים היום אל תאי הגזים, ואם חפץ הוא שבנו ישאר בחיים עליו להעלים אותו בטרם עת.
הלה בא אל הרב אונגר לשאול האם אכן הדבר מותר על פי הלכה, שכן אם הופיעו באותה רשימה כך וכך קרבנות, הרי כאשר לא ימצאו את בנו לא יסוגו מהתוכנית הראשונית, אלא יטלו אחר במקומו, והאם יש היתר כזה לגרום מיתה לאדם אחר על ידי העלמת בנו?
אבי שאל את הרב אונגר מה היתה תשובתו, והוא אמר: "נו! מה כבר יכולתי לענות על שאלה מעין זו, פשוט הורדתי את הראש ובכיתי יחד עימו…"
זו היא דוגמא לאותן סוג השאלות שמסוגל להכיל רק לב יהודי, מזרע של אברהם יצחק ויעקב! נורא ואיום!
היהודי החרדי שנולד בבית של יראים וחרדים, ויכול לקיים את המצוות בהשקט ובשלווה, אין לו לכאורה אפשרות 'למסור נפש' כפשוטו על קיום התורה והמצוות. כיצד יוכל הוא אכן לקיים את הדברים ולחיות לאורם יום-יום?
התשובה היא, שאמנם נכון שהאדם אינו יכול לבחור בעצמו אפשרות כזו למסור את נפשו למות על קידוש השם, כי אך 'את אשר יבחר ה' הוא הקדוש'. אולם יכול גם יכול האדם לחיות על קידוש השם!
זאת על ידי התגברות עצמית של העדפת רצונות התורה על רצונותיו האישיים. גם לזאת יקרא מסירות נפש! זה הוא קידוש ה' תמידי שאין להקדוש ברוך-הוא נחת רוח למעלה מזאת! וביד כל אדם נתונה היכולת ליישמו בכל עת, אם הוא רק משתוקק לכך.
כך ידוע אשר הגיד המלאך המגיד למרן רבי יוסף קארו זצ"ל – בעל ה'בית יוסף', שברבות הימים יזכה למות על קידוש השם. לבסוף לא ידוע שמת על קידוש ה' כדברי המגיד. יש מגדולי עולם שהסבירו שהמגיד התכוון לומר לו שיזכה למצוה גדולה וחשובה יותר מלמות על קידוש ה' והוא לחיות על קידוש השם. משום שבמיתה מוסר האדם את נפשו פעם אחת, ואילו המוסר נפש על קידוש השם בחיים הוא מוסר את נפשו יום יום ושעה שעה לקיים את רצון ה'.
הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, יא) כותב כיצד מקדשים את ה' מחיים: "אם דקדק החכם על עצמו; והיה דבורו בנחת עם הבריות. ודעתו מעורבת עמהם. ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה… ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם!…"
והענין נמצא בבחירתו של כל אחד ואחד מאיתנו, היכולת והאפשרות לחיות על קידוש השם.
באחד המעמדים המרגשים של פתיחת 'ירחי כלה' המסורתית בהיכל ישיבת פוניבז', נשא דברים ברגש קודש, בלהט מיוחד ובדמעות מחניקות, מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. הרושם וההדים שלהם אינם נמחים מזכרוני.
הוא סיפר על אותה קבוצה של קדושים שנלקחו לתאי הגזים בימי השואה הארורה, ודקות אחדות קודם שמסרו נפשם על קידוש השם נזכר אחד מהם שהיום הוא חג שמיני עצרת – שמחת תורה. " היום שמחת תורה!" זעק לחבריו, אך ענו לו ביאוש: "נו, ומה יש לנו מכך? הלוא במצבנו כעת אין לנו כלל ספרי תורה לרקוד עימם?! אפילו לא חומש וסידור!"
השיבו הלה בתעצומות נפש: "מדוע תאמר כן? ומה בכך שאין לנו ספר תורה, הרי הריבונו של עולם איתנו! הבה ונרקוד יחד עם הריבונו של עולם!…"
וכך החלו לשיר שירי דביקות ולרקוד בשארית כוחותם, בתוך הגיהינום הנאצי, עד השיבם את נשמתם בטהרה למרומים.
הרב שך אמר על כך בהתרגשות רבה: "זָאָגְט מִיר"! [הגידו לי] האם הם מתו על קידוש ה' או חיו על קידוש ה'?! הכיצד מסוגל האדם למות על קידוש ה' בכזו דביקות בה' אם לא שחי את כל ימי חייו על קידוש ה'? הרי לא יתכן למות בכזו קדושה וטהרה, ולעמוד בכאלה נסיונות קשים מבלי הכנה נפשית מראש!…"
והוסיף משפט מצמרר: "האמינו לי! שמקנא אני באותם יהודים! בתענוג הגדול שהיה להם באותם רגעים! הם רקדו עם הרבונו של עולם! האם יכול להיות תענוג גדול מזה! זו היא מציאות שכאן בעולם הזה זוכים לעולם הבא…"
מוסר ההשכל שלנו הוא, שביד כולנו ישנה יכולת ואפשרות לחיות על קידוש השם, וזו היא זכות וחובה שמוטלת על כל אחד ואחד מזרע אברהם אבינו לפי דרגתו ומעלתו להמשיך את מורשתו, לחיות על קידוש השם במסירות נפש.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')