הרב אהרון מרגלית, שספרו האוטוביוגרפי ('אתהלך') המגולל את סיפורו האישי, הרטיט לבבות ברחבי העולם כולו, סיים את הרצאתו. נושא ההרצאה באותו ערב, בשנת תשע"א, היה על הקשר שבין הורים לילדיהם ועל החובה המוטלת על הילדים להעריך את השקעת ההורים בהם.
המשתתפים בהרצאה הקיפו את הרב מרגלית בשאלות, והוא השיב בסבלנות על כל שאלה. כשסיים פנה לעבר רכבו. בחניון עמדו שני בני זוג והמתינו לו.
"נהניתי מאוד מההרצאה", פתחה האישה, "והחלטתי להתקשר לבעלי כדי להיוועץ בך בסוגיה משפחתית כאובה".
בעלה של האישה סיפר כי הוא בן בכור מבין שמונה אחים ואחיות. אביו, שהיה בעל ממון, נפטר לפני כחודשיים. האב היה אדם מסודר ומחושב. את צוואתו הפקיד בידי רב בית הכנסת. את הצוואה צילם בשמונה עותקים, וכל אחד ואחד מהם חתום בחתימת ידו. הוא ביקש מהרב שאחרי מותו ימסור את הצוואה לילדיו.
אחרי ה'שבעה' מילא הרב את בקשת הנפטר. הוא זימן את כל הילדים והקריא להם את הצוואה. האב פירט את נכסיו, שהסתכמו ב-11 מיליון שקלים. את הכסף הורה האב לחלק שווה בשווה בין שבעת ילדיו שאחרי הבכור. לבכור עצמו לא הוריש מאומה…
הילדים עיינו בעותק שנמסר לכל אחד ואחת מהם. כתב היד היה בהיר, נקי ומסודר. ניכר היה שהדברים נכתבו לאחר מחשבה, ביישוב הדעת.
המשפחה הייתה בהלם. הבן הבכור לא ידע את נפשו. איך זה ייתכן? מדוע יקופח חלקו? אחת האחיות הציעה להתעלם מהצוואה ולהתחלק ברכוש בשווה, אך הבכור סירב ואמר שיש לקיים את רצון אביו.
"אינני מבין מדוע ציווה כך", אמר האיש בקול שבור לרב מרגלית, "הלוא הייתי הבן האהוב והקרוב אליו"…
שעה ארוכה שפך הבן את ליבו. "אני מוותר על הכסף, אבל רוצה להבין למה? איך אבי עשה לי דבר כזה?! המחשבות האלה אינן מניחות לי".
הרב מרגלית האזין לדברים בתדהמה. הוא עיין בצוואה, לאורו של פנס הרחוב, וראה כי אכן היא כתובה בשיקול דעת מלא. מה יאמר? איך יוכל לסייע לאדם השבור העומד מולו?
ופתאום נצנצה קרן אור במוחו. "אביך היה אדם חכם ומסודר, וחייבת להיות סיבה טובה להחלטתו", אמר. "בוא ננסה לחשוב יחד".
"אדרבה!", השיב הבן.
"לדבריך, מצבו הקוגניטיבי של אביך טרם פטירתו היה מצוין. האם פגעת בו אי-פעם?".
"האמן לי ר' אהרון, חוץ ממשובות ילדות אינני מצליח להיזכר בדבר!".
מרגלית שאל לעיסוקו. "אני אברך הלומד בכולל", השיב האיש. "אבי אהב את העובדה שאני היחיד מבין בניו שנשאר בין כותלי בית המדרש, והעניק לי מלגה חודשית קבועה".
"כמה ילדים יש לך?"
"שנים-עשר, בלי עין הרע. כולם כבר נישאו, ברוך השם. האחרון התחתן לפני כשלוש שנים".
"האם אביך עזר לך בנישואי הילדים?"
"בוודאי. לכל אחד במשפחה נתן אבי עשרת אלפים שקלים, ולי נתן נוסף על כך חמישים אלף דולר לכל חתונה, מאחר ששאר אחיי היו מסודרים כלכלית ואילו אני חייתי בדוחק. ואגב, לפני שלוש שנים אבי ביטל את צוואתו הראשונה וכתב את זו השנייה. לא ידוע לנו מה תוכנה של הראשונה".
חיוך קל נמתח בזווית פיו של הרב מרגלית, והוא אמר: "חמישים אלף דולר כפול שנים-עשר מסתכמים לשש מאות אלף דולר. בתוספת המלגה החודשית יוצא שקיבלת יותר משלושה מיליון שקלים, בעוד יתר אחיו התחלקו יחדיו באחד-עשר מיליון שקלים. לפי החשבון הזה נמצא שקיבלתי בדיוק פי שניים מכל אחד ואחת מאחיך!…".
צמרמורת אחזה באיש. אכן, בסך הכול קיבל פי שניים מכולם!
דמעות הקלה פרצו מעיניו. "אם כן, מדוע אביו לא כתב זאת בצוואה? מדוע נגזר עליי להתבזות לפני כולם?", מלמל.
"אביך הניח שתבין זאת", הסביר הרב מרגלית. "מטבע הדברים יש לאדם הכרת הטוב, והוא זוכר את מי שעזר לו, ובוודאי כשמדובר באביו. נראה שאביך החליט לשנות את צוואתו אחרי שסיימת לחתן את ילדיך, כשסיים לתת לך, כהוראת התורה, פי שניים משאר ילדיו.
"ייתכן שלא רצה לכתוב זאת בפירוש, כדי שלא לעורר את קנאת האחים. הוא ציפה שתבין זאת בעצמך…".
נהרה עלתה על פני בני הזוג. האיש אמר לאשתו כי עליהם לערוך סעודה מיוחדת לכל בני המשפחה, ובמהלכה יספר את הדברים ויוכיח לכולם עד כמה נהג אביהם כראוי "יהיה בזה כיבוד אב גדול", אמר הבן, "וגם דיבורי הלשון הרע אליו או עליי ייפסקו".
"עלינו לחפש תמיד את נקודת הזכות", מסכם הרב מרגלית. "גם אם לא הצלחנו, עליו לנסות שוב ושוב, משום שתמיד הנקודה הזאת קיימת".
('שיחת השבוע' על פי סיפורו של הרב מרגלית)
הצוואה והרב מרגלית
מאוד מחזק
לפי המדרש השם יתברך הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו . עד היום חשבתי שהרב מרגלית הוא מה"דורשיו"
לפי הסיפור . בטוח שהוא גם "חכמיו" וגם דורשיו.
יישר כח