מאת: הרב ישראל היימן
ממש בתקופה הראשונה למלחמה קיבלתי שיחת מוסר מבחור בישיבה קטנה…
העליתי בשעת ערב מאוחרת בחור צעיר הלומד באחת מהישיבות הקטנות החשובות בעיר מגורי. הוא נסע איתי כברת דרך בינעירונית ומלבד כמה מילות נימוס שררה שתיקה ברכב.
כאמור , הימים היו ימי תחילת המלחמה הקשה בדרום הארץ וכחלק מטבע האדם ולאור המצב הקשה וחוסר הוודאות ששרר (ועדיין, לצערנו…) שאלתיו מה הוא אומר ומה אומרים בישיבה על אירועי היום.
הבחור שישב לצידי ביקש בעדינות לוותר על התענוג ולא לשוחח בעניין. שאלתי אותו מדוע והאם הוא מפחד או משהו כזה.
הוא הביט בי במבט מוזר, "אני מפחד?" מה פתאום… זה בכלל לא העניין.
מותר לי לשאול מדוע אתה לא מעוניין לשמוע מה קורה בארץ? שאלתי בהתעניינות.
הבחור נבוך קמעה אבל בעידודי הוא פתח וסיפר לי.
האמת שבלי להתכוון הוא נתן לי את אחת משיחות המוסר הטובות ששמעתי אי פעם.
הבחור מספר שעד לפני תקופה הוא היה 'מכור' לנייעס… בעיקר עם חברים. הוא אהב לנתח ולפרק כל אירוע, לדון ולחשוב מה מי ואיך על כל נושא ועניין. כמובן שעם פרוץ המלחמה בשמחת תורה הוא ישר הפך לפרשן בעיני עצמו לכל מהלך ולכל מה שניתן לדון בו צבאית מדינית ופוליטית…
בליל שבת אחת, אחד הרמי"ם בישיבה בה הוא לומד מסר שיחה בעונג שבת. מטבע הדברים במצב כזה של עונג שבת ניתן לדבר בצורה יותר פשוטה ועממית… להתדיין על נושאים בוערים ופחות רשמיים…
הוא דיבר על מה שכולנו חווינו בתקופה האחרונה בשפה ברורה ובמילים פשוטות שגם בחורים צעירים יכולים להכיל. אותו ר"מ חכם הסביר את המציאות האמיתית. הוא העביר בלי להצטעצע את הרעיון של התפרקות המציאות של האחיזה בכוחי ועוצם ידי. הוא 'פירשן' את המציאות ואת כל הקורות את עם ישראל בשבועות האחרונים לפי ההשקפה התורנית האמיתית ומתוך ראייה מפוקחת חסרת פניות שאינם רוחניות.
בבחור הצדיק שישב לידי חדרו הדברים ונכנסה בו ההכרה האמיתית. אבל בכל זאת משהו הפריע לו.
לקראת סוף הדברים מישהו מהבחורים, בעל תעוזה קצת, ביקש לשאול שאלה. הרשות ניתנה והבחור אמר בקול את מה שכולם חשבו בשקט… "הרי הדברים שהרב אמר כאן ברורים בתכלית, אין ספק שהראייה הנכונה היא זו שהרב מציג כאן, אז מדוע רק בני התורה רואים כך את הדברים, מדוע כל אלו שעדיין לא זכו לטעום מהאור דווקא המקרים האלו מחזקים אצלם את הכוחי ועוצם ידי? מדוע אין אחד מהם שהתפכח מהשיכרון הזה? מה הם פחות חכמים מאיתנו?"
הרגשתי, כך הבחור שלצידי, שהוא ממש מוציא לי את המילים מהפה. הוא ממש מדבר מתוך הגרון שלי, אותה שאלה שהציקה לי ממש נשאלת מפיו.
הר"מ שתק כמה שניות ואז ביקש לומר דבר עמוק. החומש שלפניו נפתח בפרשת וארא והוא החל להסביר.
במהלך של יציאת מצרים מתרחש אירוע לא ברור לכאורה.
בתחילה משה ואהרון מגיעים אל פרעה ומוסרים לו את דרישת הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים. פרעה בתגובה מכביד את העבודה על בני ישראל בטענת "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".
לאחר מכן משה נשלח לבני ישראל עצמם להודיע את בשורת הגאולה. הם אפילו לא מוצאים זמן לשמוע. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
בעקבות כך בהמשך משה טוען טענה הגיונית לקב"ה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". בכל זאת הקב"ה לא מתחשב בטענה ושולח אותו שוב אל פרעה.
לפני שמשה הולך שוב לפרעה מגלה לו הקב"ה מה הולך לקרות… "ואני אכביד את לב פרעה ולא ישמע אליכם". יהיו מכות חזקות ואז ידעו כולם, גם המצרים וגם בני ישראל כי אני ה' ורק אז תתרחש יציאת מצרים עצמה.
יציאת מצרים התרחשה רק אחרי שהקב"ה הביא את בני ישראל במהלך מחושב מראש לייאוש, יאוש ממשה, יאוש מפרעה, יאוש מהגאולה… הם האמינו בקב"ה אבל איבדו את כל האמון במהלך שקורה. עד כדי כך שבסוף הפרשה הקודמת מבואר שהם ממש ביקשו ממשה ואהרון להפסיק לבוא אל פרעה "ירא ה' אליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו". ומשה עצמו כבר מבקש מהקב"ה "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה".
הקושי כאן הוא פשוט: מדוע צריך את כל המהלך הזה? לא יותר פשוט היה לתת ישר את המכות ולהרוס את מצרים וזהו? למה הקב"ה הביא את בני ישראל למצב כזה של יאוש ונסיון של אמונה?
אלא שברור שמהלך הדברים היה שאילו הקב"ה היה שולח את משה לפרעה עם התראה ומיד הייתה מכה, הרי שבני ישראל היו מתחילים לסמוך על משה והתראותיו… הם היו נסמכים על המכות ותוצאותיהן על המהלכים של משה ואהרון, אפילו ברמה דקה מן הדקה.
בגאולה יש מן ההכרח להוריד את כל ההגנות ואת כל הדברים עליהם ניתן לסמוך מלבד עליו יתברך שמו! אם לא האמונה האבסולוטית הזו לא ניתן להגיע לגאולה אמיתית. גאולה מתוך פניה של אמונה לא שלימה ומתוך הישענות על עוד משהו מלבד הבורא יתברך שמו לא שייכת בכלל.
זהו נסיון לא פשוט. היה צריך לתת לבני ישראל לסבול עוד בלקושש קש לתבן ולהכביד את העבודה, להסיר את כל המגננות 'הטבעיות' בשביל שכל אחד, מאחרון עבדי פרעה ועד ראשי בני ישראל ידעו שלה' המלוכה ולו בלבד. שהוא לבדו עשה עושה ויעשה ואין עוד כח בעולם מלבדו.
לא שתדלנות ולא עוצמה של מכות, רק רצון ה' הוא שיקבע מתי פרעה יכביד את עולו ומתי הוא פשוט יחליט לשחרר את העם לנפשו.
כמו בגאולת מצרים כך גם בגאולה העתידה. המשיך הר"מ בדבריו הנחרצים. האמונה בה' בצירוף ההישענות על כח או חָיִּיל הם גורם מפריע ומונע מהגאולה. וזה נסיון לא פשוט, ניתן להבין שנסיון כזה שנוגע ביסוד הדבר ובעומק תכלית הגאולה נתון למלחמה גדולה של היצר וחילותיו. זו הסיבה לבילבול הגדול השורר בנושא. הדרך להינצל ממנו הוא רק בהימנעות מהעיסוק בכל מהלך ובכל מה שקורה מסביב. אנו כבני תורה מוטלת עלינו החובה להימנע מלשמוע לדון ולהידיין בכל הנושאים הללו ולהתחזק אך ורק באמונה התמימה שהכל מאיתו ית' והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
אתה מבין כבר למה אני לא רוצה לשמוע נעייס? אמר לי הבחור הצדיק ופנה לרדת מהרכב.
למדנו משהו.