"מי שרוצה להתעצל וללכת לאט", אמר הרב יעקובזון כבדרך אגב, "כדאי שיידע שמסתובבים באזור לא מעט בדואים, בהם גם כאלו שלא יהיה לכם נעים לפגוש אותם, בלשון המעטה"

יעקב א. לוסטיגמן

שמעתי פעם הרצאה מפיו של המחנך הנודע הרב יחיאל יעקובזון שליט"א, מעשה שהיה, המדגים בצורה מוחשית את הדרך הנכונה לחנך את הילדים שלנו.

מעשה שהיה כך היה:

פעם החליט הרב יעקובזון להעביר לתלמידיו מסר כלשהו, והוא בחר לעשות זאת בצורה מאוד מעניינת.

הוא הודיע להם כי מאחר והם נהגו שלא כשורה בעניין פלוני ופלוני, הוא החליט להעניש אותם בעונש כיתתי, שאף אחד מתלמידי הכיתה לא יוכל לחמוק ממנו.

הרב יעקובזון הורה לתלמידיו לעלות על רכב הסעות, לקח אותם לעמק כלשהו בין שני הרים, והודיע להם שכעת, כעונש על מעשיהם, עליהם לצעוד במשך שעות עד לצדו השני של העמק.

"מי שרוצה להתעצל וללכת לאט", אמר הרב יעקובזון כבדרך אגב, "כדאי שיידע שמסתובבים באזור לא מעט בדואים, בהם גם כאלו שלא יהיה לכם נעים לפגוש אותם, בלשון המעטה".

התלמידים כמובן הבינו היטב את המסר ומיהרו לצעוד את כל הדרך כשהם לא מפסיקים להתלונן על העונש הלא צודק, חסר התכלית ומהפחיד שהוטל עליהם.

התלונות נשמעו לכל אורך הדרך, ומכל אחד ואחד מהתלמידים. אף אחד מהם לא עשה לו הנחות, למחנך הדגול. הם כולם הסבירו זה לזה וגם טענו באוזניו שלו, שהעונש הוא חמור, ללא כל פרופורציה וחסר כל היגיון.

"איזה מן עונש זה לצעוד במשך שעות", הם טענו, "זה ממש מעשה שלא ייעשה…".

לאחר תקופה לא ארוכה, החליט הרב יעקובזון להעניק לתלמידיו פרס כיתתי. הוא העלה אותם על טנדר ולקח אותם לטיול. הם ירדו מהטנדר כשתרמילים על גבם, עמוסים בממתקים ומלאים במצב רוח מרומם.

התלמידים מצאו את עצמם בפסגתו של הר, והתברר להם שהאתגר העומד בפניהם כולל ירידה של כל רכס ההר ולאחר מכן טיפוס על צלעו של הר סמוך.

הם התלהבו, ששו ושמחו, וצעדו כל הדרך בחדווה ובשמחה, כשהרב יעקובזון מנעים את זמנם ומספר להם על האבנים המיוחדות והפרחים הנדירים הצומחים לאורך המסלול המדהים.

למחרת שאל הרב יעקובזון אם כולם נהנו בטיול והתשובה היתה חיובית. "למישהו יש טענות? תלונות?", הוא שאל, "לא, הרב", הם ענו, "אנחנו רק מתלוננים למה אנחנו לא זוכים לעוד טיולים כאלו…".

כאן הגיע השלב שבו הרב יעקובזון ביקש מתלמידיו להשוות בין שני המסעות שעשו, האחד כעונש והשני כטיול.

בשני המקרים צעדו התלמידים שעות, בשניהם הם ראו אבנים מעניינות ופרחים נדירים, הנוף היה מדהים גם במסע העונשין וגם בטיול המהנה, והחברים היו אותם חברים.

"אז למה במסע ראשון התלוננתם וסבלתם סבל רב, ובמסע השני נהניתם מכל רגע?, שאל הרב…

"כי הראשון היה עונש", הם אמרו, "והשני היה טיול!".

המסר שביקש להעביר נקלט היטב.

השאלה אם אתה נהנה או לא נהנה אינה קשורה למצב האובייקטיבי שבו אתה נמצא. אותה פעולה שאתמול היתה לך לסבל רב, עשויה לגרום לך מחר לעונג בל יתואר.

מה שהשתנה זו הגישה.

אם אתה ניגש אל המסע הזה כאל עונש, כל פסיעה תכביד עליך, כל אבן תהיה לאבן נף בדרכך, כל פרח יהיה שיח קוצני שרק מלכלך לך את הבגדים ומפריע לך לצעוד בבטחה.

אבל אם זה טיול, הפסיעות קלילות, הפרחים ריחניים ומשובבי עין, והאבנים מעניינין וייחודיות לחבל ארץ זה שבו אתה מטייל…

חזק, לא?

אבל איך זה קשור לחינוך הילדים?

התשובה היא שהמסר העיקרי הוא שהגישה היא הקובעת, ולכן אנחנו צריכים לשים לב לגישה שבה אנחנו ניגשים לקיום מצוות התורה.

האם אנחנו נוטלים ידיים כי חייבים ואין ברירה, מרגישים עונש ונטל כבד על הכתפיים לוודא שהידיים יבשות והנטילה תהיה כהלכתה?

האם אנחנו ניגשים לניקיונות לפסח באווירה של משא כבד שאי אפשר להתפטר ממנו, כי אנחנו נישרף בגהינום אם יהיה לנו חמץ בבית ולכן אין לנו ברירה אלא לשרוף את הידיים קצת עם ה'סנט מוריץ' בעולם הזה, כדי לחסוך מאתנו את אש הגהינום בעולם הבא?

האם אנחנו מייללים ומקטרים שהמצות עולות מדי יקר, ושחבל שפסח נמשך שבעה ימים ולכן צריך לבזבז המון המון כסף על מצות ועל אוכל כשר לפסח?

או שאנחנו קמים בשמחה ליטול ידיים כי בכך אנחנו מרוויחים מצווה חשובה, ואנחנו מנקים לפסח בשמחה ועליזות כי אנחנו זוכים לקיים את רצון ה' בהידור רב, ובוודאי נזכה על כך לשכר נצחי שאי אפשר לתאר את חשיבותו,

והמצות?

אחחח. איזו זכות!

תחשבו על זה…

קונים קילו מצוות ב-150 שקל, וזוכים בכזאת מצווה מיוחדת במינה של 'אכילת מצה'.

כמה אושר והתרגשות.

איזו שמחה ואיזו התלהבות.

כל הבית נקי מחמץ, אחחח, בטח הקב"ה יושב בשמים ומתענג על הקרצופים שאנחנו מקרצפים את המטבח, כל הפמליה של מעלה מסתכלת עלינו איך אנחנו קונים עוד פריט ועוד אחד, מתכוננים לחגוג את חג הפסח בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה…

כי הגישה היא הקובעת אם התורה הקדוש היא מתנה יקרה מפז שניתנה לנו משמי מרום, או חלילה וחס היא משא כבד עבורנו, ואנחנו מתקשים לשאתו.

אבל עוד לא הגענו לעיקר..

העיקר הוא האווירה שאנחנו מחדירים בילדים שלנו.

ילד שמרגיש, שגדל בבית שבו פסח זה חג משמח בגלל שבו מקיימים את רצון ה' בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, ילד שמרגיש שנטילת ידיים זאת זכות עצומה, ולא כי אבא אמר לו ככה אלא כי אבא מתמוגג מנחת בכל פעם שיש לו הזדמנות ליטול ידיים…

ילד שגדל באווירה כזאת, הוא יהיה ילד מחונך וגם כי יזקין לא יסור מדרך התורה ומהצוות, הוא יהיה עובד ה' אמיתי ויעבוד את ה' בשמחה ובהתלהבות.

אבל אם אנחנו נאנחים וגונחים כשאנחנו נאלצים לקיים את המצוות, איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים? איזה חינוך אנחנו מעניקים להם?

כדאי שנחשוב על זה…