"והיה עקב תשמעון" (ז, יב)
זכירת הקב"ה בכל מקום ובכל זמן!
התורה כולה מלאה בעניינים חשובים המאלפים אותנו בינה ודעת, וספר דברים מלא וגדוש במיוחד בליווי לכל אורך הדרך, המורה לאדם את האופן שבו יוכל להתעלות ולדבוק יותר בתורה ובה' יתברך.
בפסוק זה ישנה לשון מיוחדת במינה, כמוה לא מצינו בכל התורה כולה – "והיה עקב תשמעון". התורה הקדושה לא כתבה: "אם תשמעון" כפי שבדרך כלל היא כותבת אלא – "עקב תשמעון". אין ספק שבאמירה זו טמונים סודות גדולים שעלינו להבינם. לא בכדי בוחרת התורה במלים מסוימות. כל אחת מהן באה להורות לנו דרך חיים!
העקב הוא רגלו של האדם. הכתוב אומר: "אם לא תדעי לך… צאי לך בעקבי הצאן" (שיר השירים א, ח), היינו ללכת על פי הסימנים שנותרו על ידי הרגליים. ולפי זה אפשר לבאר את האמור כאן באופן נוסף –
בתקופה זו של השנה יש חופש בכל מוסדות הלימודים בארץ – בני אדם יוצאים ומטיילים, הולכים ובאים, וברגליהם מגיעים למקומות רחוקים.
אומרת לנו התורה הקדושה: כשאתה יוצא – הישמר והזהר לך! אתה עלול לדרוס בעקבים שלך כל מיני מצוות!
"והיה עקב" – גם בזמנים הללו, כשאתה סוגר את הספרים בישיבה, ודש בעקבים שלך את הארץ, "תשמעון" – הזהר שלא תשכח את ה' והמשך לשמוע את דבר ה'. קולו של הקב"ה יהדהד כל העת באוזניך!
שמור על רגליך, שחלילה לא יובילוך למקומות אסורים, העלולים לאבד לאדם את כל יראת השמים שלו!
זכירת הקב"ה לארך כל הדרך
מחנך בתלמוד תורה חרדי בארצות הברית הגיע לבקר בארץ, וסיפר אודות מעשה מופלא של קידוש ה' שנעשה על ידי תלמידיו:
נערך מבצע לתלמידים, שבסופו הובטח טיול לאתר מיוחד, שבו יש נוף מדהים שמותיר את המתבונן משתומם מיופיו.
הנהלת התלמוד תורה התחייבה וקיימה. ביום המיועד הגיע אוטובוס התלמידים לאתר, והוריד אותם שם. הנוף היה באמת מיוחד במינו, והתלמידים עמדו משתאים ומתפעלים מיפי הבריאה. כמה מופלאה היא הבריאה הטבעית שברא ה' בעולמו! אין יפה ממנה!
קריאת התפעלות פרצה מפיהם: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית!"
באותו רגע אמר להם הרב: "הבה נפתח כל אחד ספר תהלים, ונאמר כולנו ביחד את פרק ק"ד 'ברכי נפשי את ה". כאן, למול הבריאה המופלאה, נודה לה' על הים הגדול ורחב הידיים, ועל כל מה שברא לנו".
הם החלו באמירת הפרק בקול גדול ובהתלהבות עצומה. כל מילה קיבלה משמעות חדשה!
כל כך נלהבים היו, עד שכלל לא הבחינו באוטובוס של תיירים מסין, שעצר במקום והוריד את כל נוסעיו. הללו עמדו וצפו בהם בסקרנות גדולה.
הפרק הינו אחד מן הפרקים הארוכים בתהלים, והאמירה נמשכה זמן רב.
כשסיימו ניגש מדריך התיירים, שהיה גוי אמריקאי, למחנך, ושאלו: "מה אמרתם כולכם ביחד?"
"הודינו לה' שברא לנו את כל הבריאה המופלאה הזו" – השיב הרב.
השתוממותו של המדריך רק הלכה וגברה: "האם אתה רוצה לומר לי, שהילדים הקטנים הללו דבוקים באלוקים עד כדי כך שגם כשהם יוצאים לטיולים, הם חושבים עליו?"
הרב הנהן בראשו, והוא המשיך – "אתה רוצה לומר לי שגם כשהם יוצאים לטיולים הם לא אוכלים מכל הבא ליד, ושומרים את כל מה שכתוב בתורה שאסור לאכול?"
"וודאי".
הוא לא האמין. "אני יכול לבדוק להם את התיקים? איני מאמין שהם לא הוסיפו פה ושם מוצרים לא כשרים שמצאו בדרך".
"נוכל לעלות לאוטובוס ולבדוק"
הם עלו ופתחו תיק אחר תיק. המדריך הנדהם לא ויתר. הוא עבר על כל הממתקים שהיו באוטובוס, ונדהם לגלות שכולם כשרים. לא היה דבר לא כשר!
הוא השתומם. "אני יודע איך נראים אנשים בטיולים… אני מתעסק איתם כל הזמן. גם כאלו מבני אומות אחרות, שמקפידים לא לאכול כל מיני דברים, בדרך מתירים לעצמם לאכול מכל הבא ליד… מעניין, מעניין מאוד. כעת אני מבין מדוע אומרים שאתם העם הנבחר מכל העמים. באמת אפשר להבין שבכם בחר ה' מכל העמים, כי אתם לא שוכחים אותו אף פעם, וגם כשאתם עומדים ונהנים בטיול, אתם עומדים ומשבחים את ה'".
הוא עצר משטף דבריו, ואחר הוסיף: "האם אוכל לקבל את הפרק שקראתם מתורגם לאנגלית? אני רוצה לקרא אותו מדי פעם בעצמי, ולספר לכל האנשים שאני מביא לכאן, על ה' אלוקים שברא את הכל".
התפעלותו של הגוי היתה מכך שגם בשעת 'עקב' התקיים בעם ישראל 'תשמעון' – והם היו דבקים בו בלב ונפש ושמרו את בריתו.
מעלת הצדיקים, שהם "הכינו עצמם בערך השלמות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה'", כלשון ה"אור החיים" הקדוש. הם מלו את ערלת לבבם, ואין שום מסך המבדיל בינם לבין קונם. הם רואים את ה' לנגד עיניהם בכל עת, וחיים באופן מוחשי תחת עיניו הפקוחות של מלך מלכי המלכים, אשר הוא גדול העצה ורב העליליה. כל תנועה וכל פעולה שלהם נעשית מתוך מחשבה ושיקול הדעת.
מי שרוצה לראות את גדולתם ואת אצילותם של הצדיקים, שיעקב אחר גינוני אכילתם. הרי מעלתם של הצדיקים היא ב"הערכת עמידתם שהיא לפני ה'", והרי אף בעת אכילתם הם לפני ה' – "זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב).
הצדיקים מרוממים את עצמם לפני ה', עד שאפילו הפעולה הגשמית והמגושמת של אכילה, היא חלק מעבודת ה' שלהם. גם בעת האכילה מורא שמים עליהם. הם אוכלים בנחת ובישוב הדעת, כבני מלכים. לא אכילה של תאווה ותענוג, אלא כדי לחזק את גופם, לאגור כוחות לעבודת ה'.
כשהיה ראש הישיבה, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מתיישב לאכול ארוחת בוקר, לא היה קם מהשולחן עד לאחר שבירך ברכת המזון. הכל בשליטה, בגינוני אצילות.
מדי פעם הייתי נוהג להכנס אליו בשעות הבוקר להתייעצות בנושאים שונים וממתין לו עד שיסיים את ארוחת הבקר. הרבנית היתה יוצאת אלי ואומרת: "תמתין כמה דקות, הרב עדיין לא בירך ברכת המזון". אחר כך היה יוצא אלי ומתנצל בענוה: "מחילה על ההמתנה, אני לא עוזב את השולחן עד שאני מברך ברכת המזון".
הצדיק רבי יעקב מוצפי זצ"ל היה בא בבוקר לתלמוד תורה כדי לבחון את התלמידים. היה לו חוק קבוע – בשעה עשר, בדיוק נמרץ, היה עושה הפסקה לשתיית כוס תה. באחד הימים הביאו לו את כוס התה כמה דקות לאחר עשר, והוא אמר: "לא, עבר הזמן"…
אצל הצדיק, כמו מלך בגדוד, שום דבר לא נעשה מאליו. הכל בחשבון ובשליטה. יש חוקים, יש כללים, והוא מקפיד עליהם. הרי מלכו של עולם ניצב לנגדו ורואה כל פעולה וכל מעשה שלו, מאומה לא נסתר מנגד עיניו.
+++++++
בעיר גלנטה שבהונגריה התגורר יהודי צדיק וירא שמים בשם ר' אהרן אלעזר, שכונה 'ר' אהרן אלעזר חסיד' על שום חסידותו וצדקותו. חז"ל אומרים (ברכות ו ע"ב): "כל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו. וכשמת – אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו". היהודי הזה לא זז ממקומו בבית הכנסת, הוא היה מתפלל בדבקות רבה ומאריך בתפילה כמונה מעות. תפלת שחרית רגילה שלו ארכה ארבע שעות.
כשהיה מסיים את תפילתו כבר הגיעה שעת צהריים. רק אז היה יוצא למסחרו. הוא, כמובן, לא היה סוחר גדול, בקושי הרוויח את פת לחמו. מדי יום, לאחר כמה שעות של מסחר, היה חוזר לבית המדרש, והוגה בתורה.
יום אחד, בעת ששהה בשוק לרגל מסחרו, עבר שם שר חשוב אחד. השר ידע כי היהודי עוסק במסחר, הוא פנה אליו ואמר: "סור לביתי מחר בשעה שמונה בבוקר, יש לי סחורה עבורך שתוכל להרוויח בה רווח נאה".
שמע ר' אהרן אלעזר את דברי השר ולא ידע מה להשיב לו. כיצד יבוא אל השר בשעה שמונה בבקר, הרי אינו מסיים את תפילת שחרית לפני שתים-עשרה בצהריים? האם בגלל הוראת השר יוותר על תפילתו?
הלך אל רבי הלל ליכטנשטיין זצ"ל, לימים רבה המפורסם של קולומאיי. באותם ימים הוא כיהן כרבה של גלנטה. סיפר לו על הוראת השר וביקש את עצתו כיצד עליו לנהוג.
השיב לו רבי הלל: "אין ברירה. כדי שלא יאונה לך רע, אתה רשאי להיענות לבקשת השר. לך אליו בשעה היעודה, קח ממנו את הסחורה, ושוב מהרה לבית הכנסת לתפילת שחרית".
משקיבל ר' אהרן אלעזר את ההיתר מהרב, נחה דעתו. למחרת עם שחר, השכים קום ויצא לדרך אל אחוזת השר. באמצע הדרך תקפוהו הרהורי חרטה עמוקים. חשב לעצמו: היעלה על הדעת שבגלל פחד מבשר ודם אדחה את התפילה לבורא עולם? וכי בגלל רווחים של כסף וזהב אמנע עצמי מלהתפלל למי שכל הכסף והזהב שבעולם שלו הם? עלי לעמוד על שלי, ולא לחשוש מן השר!
מיד פנה לאחוריו, חזר לעירו ומיהר לבית הכנסת. הוא הספיק להגיע בזמנו הקבוע והחל בתפילתו. הוא התפלל בדבקות גדולה מתמיד, והאריך בתפילה יותר מתמיד, ביקש בליבו לכפר על אותן פסיעות שהספיק לפסוע אל ביתו של השר.
כשסיים את התפילה, חלץ את התפלין בשובה ובנחת, ואז אמר לעצמו: כעת יכול אני ללכת אל השר, ובטחוני בצורי שלא יארע לי כל רע.
הגיע לשער ביתו של השר. הבית היה מוקף חומה גבוהה, כלבי שמירה אימתניים הלכו בחצר. הוא דפק בשער הבית, שמעו הכלבים את הרחש ופתחו פיהם בנביחות קולניות.
באותה עת רכב השר על סוסו בחצר ביתו בחברת אחד מאצילי האזור. כששמע את נביחות הכלבים, הבין שמישהו מידפק בשער. הוא בקש מעמיתו האציל להתלוות אליו, והשנים הגיעו אל שער הבית כשהם רכובים על סוסיהם. ראה השר בפתח את הסוחר היהודי ורתח מזעם: "הן הזמנתי אותך לשעה שמונה בבקר, וכעת כבר שעת צהרים, מדוע לא באת אלי בשעה היעודה?"
השיב לו ר' אהרן אלעזר בשלוות נפש: "אומר לך את האמת. אלוקי העולם ציווה את היהודים לעבוד אותו ולהתפלל אליו, וקבע לנו סדר של תפילה – בבוקר, בצהריים ובערב. כשביקשת שאבוא אליך בשעת בוקר, בתחילה נעניתי לך ודחיתי את שעת התפילה הקבועה. היה לי היתר מרב גדול. השכמתי קום ויצאתי לדרך מתוך כוונה להגיע אליך בשעה היעודה, אלא שבאמצע הדרך החלטתי לא לשנות מהרגלי. פניתי לאחורי, שבתי לבית הכנסת והתפללתי לה' כמנהגי מדי יום.
יכולתי להתפלל במהירות ולסיים את התפילה בתוך מחצית השעה, אך לא חרגתי ממנהגי. כמדי יום, נמשכה התפילה כארבע שעות. לאחר התפילה יצאתי לדרך, עד שסוף סוף הגעתי לביתך. כעת אני עומד לרשותך, מוכן לבצע את העסקה שרצית".
פנה השר לחברו האציל ואמר לו בתרועת נצחון: "אתה רואה, אני נצחתי בהתערבות"…
ר' אהרן אלעזר נעץ בהם מבט תמה: "איזו התערבות?"
אמר השר: "אגלה לך. כשראיתי שאינך מגיע בשעה היעודה, אמרתי לחברי: בטוחני שהסיבה לכך היא משום שזו שעת התפילה שלך, ולא תרצה להפסיד את התפילה בעד שום הון שבעולם. אולם חברי טען כי הוא בטוח שהיהודי לא יחמיץ הזדמנות לעשות עסקה עם השר ויוותר על תפילתו. התערבנו בינינו על סכום של אלף מטבעות זהב. כעת התברר שצדקתי!"
הכריז השר: "מחצית מסכום ההתערבות – אתן לך. מגיע לך בזכות ולא בחסד, שהרי אתה גרמת לכך שאזכה בהתערבות"…
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני אחריך')