אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ (יא, כז)
יש לדקדק, מדוע אמרה התורה "את הברכה אשר תשמעו" ולא נאמר 'את הברכה אם תשמעו', כפי שנאמר בהמשך לגבי הקללה – "והקללה אם לא תשמעו"?
ביאר רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל: המשנה באבות (ד, יז) אומרת: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
נשאלת השאלה: הרי עולם הבא הוא נצח, כל כולו רוחניות. מדוע, אם כן, כשהתורה מבטיחה שכר על קיום המצוות היא מדברת על ענייני העולם הזה – "ואספת דגנך… ונתתי עשב… ואכלת ושבעת", "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך… לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך", "ונתנה הארץ יבולה… ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם"? וכי זה מה שראוי להיות שכר המצוה, והלא "יפה שעה אחת של קורת רוח של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"!
המגיד מדובנא זצ"ל המשיל על כך משל:
פעם עבר המלך עם מרכבתו המלכותית ברחובות עירו והנה נגלה לנגד עיניו בחור צעיר לבוש בלויי סחבות השרוע בצדי הדרך. הדבר נגע ללבו של המלך והוא צווה על משרתו לקרוא לבחור. בדחילו ורחימו ניגש הבחור אל המלך, מראהו עלוב אך ארשת פניו חכמה.
שאלו המלך: "היכן ביתך?" השיב לו: "אין לי בית".
תהה המלך: "והיכן אתה מתגורר?"
– ברחוב.
– והיכן אתה ישן בלילות?
– על ספסלים בצידי דרכים.
– ומה אתה אוכל?
– אני נובר בפחי אשפה וניזון משאריות מזון המושלכים בהם.
– ומניין לך בגדים?
– אינני זקוק לבגדים רבים, די לי במלבוש שעל גופי.
הבחור הצעיר הרשים מאוד את המלך בתשובותיו. המלך התמלא עליו רחמים והחליט לעשות מעשה. אסף את הצעיר במרכבתו ונסע עמו לארמון. אמר לו המלך: "מהיום והלאה אקצה לך חדר בארמון, שם תגור ותהיה סמוך על שולחני, כל מחסורך – עלי!"
חייו של הצעיר עמדו להשתנות מן הקצה אל הקצה. מחסר בית עלוב נפש – יהפוך לאדם החי חיי פאר בארמון המלך.
כשהגיעו לארמון פנה אליו המלך: "תראה, יש לי בת יחידה, כלילת המעלות, זה זמן רב אני מחפש עבורה חתן ראוי. מהרגע הראשון שפגשתי בך מצאת חן בעיני, אני חפץ בך כחתן לבתי, התואיל להינשא לה?"…
הבחור הביט במלך בשוויון נפש והשיב: "איך אני יכול להסכים להצעה בלי שאדע מה הם התנאים של השידוך, כמה נדוניה אקבל"…
נדהם המלך לשמוע את תשובתו של הבחור וקרא: "החסר משוגעים אני?… אתה חסר בית, חי באשפתות וניזון משארית מזון של הבריות, ואני בא וגואל אותך מן הרחוב ואוסף אותך אל ארמוני, ולאחר מכן אני מציע לך הצעה שאפילו בחלומותיך לא חלמת – להינשא לבת המלך, ואתה עוד מעז להציב תנאים ולדרוש נדוניה?… הרושם שהרשמת אותי היה מוטעה, טעיתי בך כשסברתי שאתה בר דעת, מהר שא את רגליך והסתלק מארמוני! אינני רוצה לראותך עוד עד עולם!"
והנמשל: עם ישראל במצרים היו נבזים ושפלים, משועבדים בחומר ובלבנים, ומשפל המדרגה רומם אותם הקב"ה, הוציאם ממצרים ובחר בהם לעם סגולתו. היעלה על הדעת שלאחר מכן הם עוד יבואו וידרשו ממנו שכר?
אולם עדיין קשה, שכן מן המשל עולה שלא שייך לבקש שכר כלל, והלא כאמור התורה מדברת על שכר, ואיזה שכר? – של ענייני העולם הזה. מה פשר הדבר?
זאת ועוד: אם התורה ראתה בכל זאת לדבר על שכר, הלא מן הראוי שיהיה זה שכר רוחני של עולם הבא ולא עניינים גשמיים וחומריים של עולם הזה?
על כך הוסיף המגיד מדובנא והמשיל את משלו: פעם נסע סוחר אחד ליריד וקנה שם כמה גלילי משי ענקיים, כדי לסחור בהם בעירו ולהרוויח מהם את לחמו. בתום היריד ניגש לאחד העגלונים ושכר את שירותיו להסיעו אל ביתו. סיכמו ביניהם על מחיר והעגלון החל לשאת את גלילי המשי כדי להניחם בעגלה. הסוחר עקב אחר העגלון ואז ראה כי העגלה עמוסה בשני סירים גדולים.
"מה הם הסירים הללו?" – תהה הסוחר.
"בסיר אחד יש תבשיל ובשני יש מרק", השיב העגלון.
הסוחר מוסיף להקשות:" לשם מה הם מונחים בעגלה? הלא אם נניח לידם את גלילי המשי היקרים, מטלטולי הדרך תישפך תכולת הסירים על בדי המשי ותקלקל אותם".
אמר העגלון: במטותא, אסביר לך מדוע אני נצרך להם. הרי הנסיעה אורכת כמה ימים. אתה סוחר בעל אמצעים, וכאשר תחוש תחושת רעב תוכל לעצור את הנסיעה, לרדת מן העגלה, להיכנס לאחד הפונדקים שבדרך ולסעוד את לבך כאוות נפשך. אבל אני עגלון עני, דל אמצעים. כשאני רעב, אינני יכול להרשות לעצמי לעצור ולהיכנס לפונדק דרכים ולכלות שם את ממוני. לכן מראש אני מצטייד בתבשילים שרעייתי הכינה בביתנו שבכפר, ומדי כמה שעות, תוך כדי נסיעה, אני נוטל מעט מן התבשיל ומן המרק ומשקיט את רעבוני".
אמר לו הסוחר: "אני מצטער, אינני מוכן להניח את גלילי המשי ליד הסירים. הַשְׁאֵר את הסירים ביריד, ואני מבטיחך שכאשר נרעב ניכנס שנינו לפונדק דרכים ונסעד את לבנו בארוחה דשנה, ואל דאגה – אני אשלם דמי כל סעודתך. אינני מבקש ממך דבר, רק זאת אבקש ממך: אל תקלקל את הסחורה שלי!"
וכך היה. יצאו לדרך, וכעבור כמה שעות, כשהרעב החל הציק להם, עצרו את העגלה ונכנסו לפונדק שבצד הדרך, שם מילאו את כרסם בארוחה דשנה. העגלון אכל ושתה כיד המלך, ביודעו שיש מי שיממן את כל הוצאות הסעודה. ואכן בתום הארוחה ניגש הסוחר לבעל הפונדק ושילם לו דמי סעודתו ודמי סעודת העגלון.
ואז התעורר בלב העגלון החשש שמא יחשיב הסוחר את דמי הסעודה כתשלום עבור שכר מלאכתו. הוא הביע את חששו באוזני הסוחר. הרגיעו הסוחר: "תנוח דעתך, שילמתי את דמי סעודתך, כי הדבר היה שווה לי כדי שלא תתקלקל הסחורה. עבור מלאכתך מגיע לך שכר בפני עצמו. אל דאגה, הוא ישולם לך בנפרד – כשנגיע אל היעד".
אומר הרמב"ם: שכר מצוה – עין לא ראתה אלוקים זולתך, זהו עניין רוחני נשגב ואין לנו שמץ של מושג בו. כל ההבטחות שמובאות בתורה ב"והיה אם שמוע", ב"והיה עקב תשמעון", ב"אם בחקתי תלכו" ובשאר המקומות בתורה – אין זה בתורת קיבול שכר על המצוות, אלא זו הבטחה לשפע וברכה בעולם הזה כדי שהאדם יהיה פנוי לעבודת ה' ולא יצטרך לכלות זמנו עבור צרכי הגוף. את השכר עבור קיום המצוות יקבל האדם בבוא העת – בעולם הבא, עולם הגמול.
לפי זה – אומר רבי יהושע לייב דיסקין – התורה מבטיחה "את הברכה אשר תשמעו". לא נאמר 'אם תשמעו', כי גם אם תשמעו ותקיימו את המצוות – הברכה שנאמרה כאן איננה בתורת שכר מצוה. אם כן למה מובטחת לך הברכה? – "את הברכה אשר תשמעו", הברכה נועדה כדי שתהיה לך סייעתא דשמיא שתוכל לשמוע וללמוד באין מפריע.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל – יחי ראובן)