"וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד', י"ד)
קושיה אחת נשאלה בפני שני גדולי ישראל. כל אחד מהם תירץ את הקושיה באופן אחר, וכל אחד מהם הגדיר בתירוצו את עצמו ואת דרכו בחיים בעבודת השם!
משה רבינו נשלח לגאול את כלל ישראל ולהוציאם ממצרים. אהרן אחיו היה גדול ממנו בשלוש שנים, והוא לא נבחר לגאול את ישראל ממצרים. משה רבינו מבקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח", והקב"ה מבשרו: "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו". אמרו חז"ל (יל"ש רמז קמ"א): "אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'- בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו".
עמד מרן הגרא"מ שך זיע"א בהיכלה של ישיבת פוניבז' ושאל מה ששואל כל מי שמתבונן בדברים אלו: מה ייתן לאהרן הכהן ומה יוסיף לו, שהתורה מעידה עליו "וראך ושמח בלבו", וכי לא הכיר את עצמו דיו? וכי לא עשה את מעשיו בתכלית השלמות לפי דרגתו? מדוע לא יצא מלכתחילה בתופים ובמחולות?
"האהרן הכהן האט זיך חושד גיווען" ("האהרן הכהן חשד בעצמו"), הרעים מרן הגרא"מ שך בקולו וזעזע את לבות שומעיו. "אהרן הכהן לא יצא בתופים ובמחולות, משום שהיה תדיר בודק את מעשיו, מפשפש וממשמש פעם אחר פעם אם שלמים הם. כשיצא לקראת משה רבינו, אף שלא היתה שום קנאה בליבו, בכל זאת חשד בעצמו שמא בכל זאת יש בו סרך של קנאה, ולכן לא יכול לצאת בתופים ובמחולות לקראתו, משום שכל מעשה שהאדם עושה צריך להיות אמיתי. מכיון שלא היה בטוח במאת האחוזים שאין בו סרך של קנאה, לא היה יכול לעשות מעשה שאינו תואם את פנימיותו. משום כך, רק אם היה יודע שהקב"ה כותב עליו 'וראך ושמח בלבו', כלומר שהוא נקי בתכלית הנקיון מכל סרך של קנאה, היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות".
"אמענטש דארף זאך חושד זיין צו ער איז א אמת'ער" ("כל בן אדם צריך לחשוד בעצמו ולבדוק בעצמו אם מעשיו אמיתיים"), תבע מרן הרב שך מעצמו ומשומעיו. מי שזכה להכיר את מרן הגרא"מ שך, ידע כי לא הגדיר כאן אלא את עצמו. בדברים אלו קיפל את תמצית אישיותו ואת דרכו בחיים ובעבודת השם! מרן הגרא"מ שך היה חושד בעצמו תדיר ובודק את עצמו ואת מעשיו יומם ולילה, ובוחן אותם ללא הרף כדי לראות אם הם נובעים ממקור האמת. תדיר היה מזכך עצמו זיכוך אחר זיכוך, כדי שכל מעשה שלו יהיה אמיתי לחלוטין.
כשהציגו את מאמר חז"ל הזה בפני רבינו (מרן הגרי"ש אלישיב) ואת השאלה שנשאלת מאליה, הגיב מיד בפשטות: "ברור שאהרן הכהן הכיר עצמו היטב וידע שאין בלבו שום סרך של קנאה, ברור גם שהוא מצידו היה יוצא לקראת משה רבינו בתופים ובמחולות, אלא שחששו של אהרן נבע ממקור אחר לגמרי. ידע אהרן הכהן את גדלותו של משה רבינו, הכיר היטב את מדרגת עצמו וידע בדיוק באיזו דרגה הוא עומד. הוא ידע אף מהי דרגתו שלו לעומת דרגת משה רבינו אחיו, אלא שלא ידע אהרן הכהן מה אומרת ה'תורה' בעניין זה. ידע אהרן שיש 'הלכה' , שלאח הגדול מאחיו בשנים יש עדיפות כלפי אחיו הצעיר, גם אם הצעיר גדול ממנו במדרגות. אלא שהוא לא יכול היה לצאת לקראתו בתופים ובמחולות – הנהגה של הכנעה כלפי אחיו הצעיר – בעוד שייתכן כי על פי 'דין' אין לנהוג כך".
"אולם לאחר שהקב"ה בעצמו כותב בתורה 'וראך ושמח בליבו', כלומר התורה בעצמה פוסקת את הדין שבעניין זה, אין שום עדיפות של אח גדול כלפי אח קטן, ולכן היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות".
מי שזכה להסתופף בצל רבינו, לעקוב אחר אורחות חייו ולעמוד על תכונות נפשו ועל דרכו בעבודת השם – רואה בדבריו אלו את תמצית הנהגתו ואת דרכו בחיים. ישרות! גלאט קייט! מנוחת הנפש בשיאה! כל מעשה שנעשה על ידי האדם צריך להיעשות על פי "דין" ועל פי "הלכה" ולפי רצון השם שנכתב בתורה! מעבר לרצון השם הנדרש ממנו באותו רגע, אין שום דבר אחר. אין הדעת צריכה להיות טרודה בשום עניין בעולם, משום שכל דבר מוכרע ונעשה על פי רצון השם שבאותו רגע, וברגע שאחריו יש רצון השם חדש וחיובים חדשים שאותם יש לבצע.
מכאן נבעה מנוחת הנפש שלו, מכאן נבעה ישרותו הבלתי נתפסת. מכאן נבע גם חוסר יחסו ל"עניינים". לא היו לו שום קפידות ושום רצונות, לא היה לו שום "נערוון" בשום מעשה, כי לא היה לו פנאי לכך. ברגע זה היה רצון השם שיעשה כך, וזה מה שעשה. ברגע הבא יש רצון השם אחר, וזה מה שצריך לעשות. מה יתנו ומה יוסיפו כל אלו?!
ממנו ילמדו וכן יעשו! כל מי שמצליח לחיות על פי כלל מופלא זה, חזקה עליו שיעבור בבטחה את "נוות התלאות" המלא והגדוש בעניינים קשים ובנסיונות. אם יבדוק בכל רגע מה מוטל עליו לעשות באותו רגע, לא ימצא ממילא זמן לדוש בעניינים שאינם קשורים לרצון השם בזה הרגע. כך יקנה לעצמו את מנוחת הנפש, שהיא יסוד היסודות של ההתמדה!
"לא אחתום גם אם יפטר אותי!"
הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, רגיל לספר מעשה מחריד על עוצמת מנוחת הנפש של רבינו.
היה זה בימי כהונת רבינו כחבר ביה"ד יחד עם אביו הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל. באחד הימים פנה הרב הראשי דאז, הג"ר יצחק ניסים זצ"ל, והודיע לכל הדיינים שהוא מבקש להחתימם על עניין מסוים. רבי יעקב עדס לא היה מסוגל להירדם במשך כל הלילה. הוא הסתובב בבית הלוך ושוב, נסער כולו, לא ידע להשית עצות בנפשו. מצד אחד, כלל לא רוצה לחתום על אותו עניין. מצד שני, היה יותר מחשש כי אי החתימה תגרור אחריה פיטורין מידיים, סבב הלוך וחזור כל הלילה, ונפשו סוערת עליו.
כשהגיעה נפשו לשיא סערתה עלה בדעתו רעיון: הלא רבי יוסף שלום אלישיב נתבקש אף הוא לחתום על אותו עניין, עכשיו שעת בוקר מוקדמת, הוא כבר יושב ולומד בבית מדרש "אוהל שרה" את סדר לימודו הקבוע, הבה ונשמע מפיו, מה מתכונן הוא לעשות בעניין מסובך זה. שלח את בנו ל"אוהל שרה" כדי לשמוע מה מתכונן הוא לעשות.
וכך מתאר בנו הגאון רבי יהודה עדס שליט"א: חושך שרר ברחובות, עשיתי את דרכי לכיוון "מאה שערים", עיקלתי דרכי לבית המדרש "אוהל שרה". בדרך כבר הצלחתי לשמוע את קול לימודו המתוק בוקע מתוך בית המדרש. עליתי בגרם המדרגות והתקרבתי לכיוונו. קול ניגון הגמרא הבוקע מפיו ניסר בחלל. עמדתי דקות אחדות סמוך אליו, והוא לא שם לב לכך. חיכיתי וחיכיתי, איני זוכר כמה זמן עבר עד שלפתע הרים את הראש ושם לב לנוכחתי בבית המדרש. הוא התבונן בי, ובניגון של לימוד אומר לי: "כן".
אני אומר לו: "אבי שלח אותי הנה, הרב ניסים ביקש שיחתמו לו על עניין מסוים, ואבי אינו יודע מה לעשות". חשבתי שיתפנה אלי לגמרי, שיפסק מלימודו ושינסה לדון בכובד ראש בבעיה הבוערת שאבי אינו יכול לישון בגינה כל הלילה.
אבל לא, הוא הסתכל עלי במבט של פליאה, כאילו אני מעורר איזו בעיה ישנה שכבר נידונה לפני כמה וכמה שנים. מהניגון של הלימוד הוא לא הפסיק לרגע, ואמר: "אה, לחתום? גם ממני הוא ביקש לחתום, אמר לי שארבעים ותשעה דיינים מחכים לחתימה שלי, אמרתי לו שרק בגלל זה לא אחתום. אם ירצה לפטר אותי, שיפטר!" ומיד חזר אל התיבה שאחז בה, המשיך מאותה מילה ובאותו ניגון, כביכול לא הייתי כאן, כאילו חרב הפיטורין אינה מתנוססת על ראשו.
מבהיל ממש לאיזה דרגה במנוחת הנפש הצליח רבינו להגיע. אבי זצ"ל הסתובב כל הלילה חסר מנוחה, זו היתה אחת ההתלבטויות הקשות בחייו של כל אחד, ואילו אצלו זו לא היתה בעיה. הוא רק שמע שארבעים ותשעה דיינים מחכים לחתימה שלו ומיד החליט שזה גופא סיבה טובה שלא לחתום.
והפיטורין? אין זה עניינו, כל מה שהאדם מחויב לעשות הוא – רצון ה', ואם רצון ה' שלא לחתום, לא חותמים. אם מישהו רוצה לפטרו, ישלח הקב"ה פרנסה ממקום אחר. איזו התלבטות יש כאן?
כל העניינים הללו אינם אמורים להפריע אף לא לרגע אחד מן הלימוד ומן הריכוז. אינם אמורים להטריד את מנוחת הנפש!
(מתוך 'גדולה שמושה' – רבינו יוסף שלו' אלישיב זיע"א)