בילדותי שמעתי סיפור נפלא ממגיד המישרים האהוב והבלתי נשכח, הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. איני יודע אם אכן הסיפור התרחש במציאות או שמא סיפרו אותו רק כמשל, אולם כדרכו הרצה את הדברים בצורה חיה ומרתקת, והצליח להחדיר את מוסרו וליקחו הנוקב ללבבות הילדים הרכים.
כך סיפר רבי יעקב במתיקות:
באחד הימים פנתה אלי אשתי הרבנית, ושאלה אם אוכל לרדת לאיטליז הסמוך לקנות בשר לשבת. בעלי האיטליז היו מוכרים לנו כיהודים יקרים ויראי שמים שניתן לסמוך עליהם בבטחה. כמובן השבתי בחיוב ויצאתי מהבית בשמחה.
כשבאתי לאיטליז מצאתי אותו הפוך לגמרי, כשרחש והמולה רבה אופפת אותו. הרהיטים הוזזו ממקומם, השולחנות נדו מצד לצד, הבעלים היו נראים לחוצים ומוטרדים כמי שמאתרים דבר מה שנאבד.
"מה יום מיומיים?" ניסיתי לברר אצל אחד הנוכחים, והוא השיבני: "לאשת הקצב אבדה טבעת יהלום יקרה במיוחד". "אין זה סתם טבעת", המשיך הלה להסביר, "מדובר בטבעת שירשה מסבתה, והיא חשובה ויקרה מאוד לליבה. ככל הנראה היא הורידה את הטבעת במסגרת עבודתה לרגעים אחדים, הניחה אותה כאן על השולחן, ולפתע היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה".
לפי מצב הרוח הסוער, הבנתי כי אין עם מי לדבר כעת, והחלטתי שאבוא מאוחר יותר. פניתי אל בעלי האיטליז ובירכתי אותם מכל הלב: "יהי רצון שתמצאו את הטבעת במהירות ובקלות", ויצאתי החוצה.
כשעזבתי את החנות והתקדמתי כמה צעדים, שמתי לב כי בצד הדרך עומד לו חתלתול קטן המכופף את ראשו ובוחן חפץ נוצץ כלשהו שנקרה בדרכו. הוא ברר את מהות החפץ בקפידא בחוש ריחו המפותח, ליקקו מכל צדדיו, פיצחו בשיניו, וכשהבין שאין זה ממיני מאכלו השליכו בחוסר ענין והמשיך בדרכו.
בסמוך למקום, במרחק מטרים בודדים, הבחין החתול בשארית בשר מזוהמת, חתיכה שאין ראוי להתכבד בה, ועט עליה כמוצא שלל רב. בציפורניו גרר אותה לאחת מפינות הרחוב, וכרסם ממנה ביס אחר ביס בהנאה בלתי מוסתרת… בעינים בורקות פזל כל העת לצדדים לוודא שלא מהין שום חתול להיכנס לתחומו ולחלוק עימו את 'שללו'…
עזבתי אותו לרגע, פניתי אל החפץ הנוצץ שנטש קודם החתול, ולתדהמתי ראיתי כי זה טבעת יהלום נוצץ וזוהר. שבתי בזריזות אל האיטליז, והבאתי להם בהתרגשות רבה את הטבעת האבודה, ולשמחתם לא היתה גבול.
כמחווה של הכרת הטוב על מציאת האבידה הם ביקשו להעניק לי בשר חינם לשבת הקרובה, אולם לא הסכמתי בשום פנים ואופן. הן צריך להיות שוטה מופלג כדי להסכים למכור את שכר מצות השבת אבידה בשביל כמה ליטרי בשר… התנגדתי בתוקף, ושילמתי את מלוא הסכום שהשיתו עלי, עד הפרוטה האחרונה.
כשעזבתי את החנות חלפתי שוב סמוך לחתול המאושר, וככל שהתקרבתי חשתי יותר ויותר בריח הנורא שנדף מאותה חתיכת בשר קלוקלת. חשבתי לעצמי, מן הסתם החתיכה שהוא כה נהנה ממנה עמדה כאן תחת השמש הקופחת שעות ארוכות, ולמרות כן החתול כה שמח ועולז בה, מגן ושומר עליה מכל משמר כאילו מטמון יקר נמצא תחת ידו…
אך ככל שהתבוננתי והעמקתי במקרה שהקרה ה' לפני, התחוורה לי תובנה אדירה. הרי אילו היה לחתול מעט שכל היה תופס את טבעת היהלום תפיסה מעולה, פונה בזריזות לחנות הצורפים היוקרתית ומוכר לבעליה את הטבעת במחיר מפולפל… עם הסכום שהיה מקבל בתמורה היה פונה לאיטליז ונרשם כלקוח קבוע לקבל מנה יומית של חתיכת בשר טריה בוקר ערב וצהרים למשך שנים ארוכות הוא וצאצאיו. אולם הוא ברוב טפשותו ואוילותו נטש את הטבעת היקרה ועט אחר חתיכת בשר מצחינה שהיום משביעה אותו ומחר לא נשאר ממנה מאומה.
"אך מורי ורבותי!", עורר רבי יעקב, "כשהעמקתי יותר, הבנתי שאין אנו שונים בהרבה מאותו חתול. אנחנו נראים אותו הדבר. האדם נוהג כאן בעולם הזה באותה אוילות וטיפשות בה נהג החתול. הוא רץ אחר כסף, אחר אוכל, אחר מתנות והנאות גשמיות חולפות, מבלי להפעיל את השכל להבין כי הדבר האמיתי שכדאי להשקיע בו הוא ברוחניות, בתורה ובמצוות, בהם מונח השווי האמיתי.
"במקום שינצל האדם את רגעיו העילאיים המזדמנים לפתחו לרומם בהם את כל מהלך חייו, הוא ממשיך לרוץ אחר הנאות רגעיות בטלות והולכות, ובסופו של דבר נותר בידו עם חתיכת בשר מצחינה… נהנה מהלכלוך ומהרפש הגשמי המאוס, במקום ליהנות מהנאה נצחית שתעמוד לו לעד לעולם".
רבי יעקב עורר בשעתו את הציבור, כי ככל שהאדם יתבונן בתכלית החיים יגיע למסקנה ברורה, כי אין ערך ושווי אמיתי לכל הנאות העולם מול רגע אחד נצחי של עשיית רצון השם בשלימות, של קיום מצוה בטהרה, של לימוד התורה ביגיעה ועמל. אך האדם מעביר את חייו כ"סוס שוטף במלחמה", לא עוצר לרגע לחשוב ולהתבונן, ולכן הרבה פעמים הוא נוטה מדרך השכל, נוהג כשוטה וכאויל, ומחמיץ הזדמנויות הרות גורל.
סיפורו המתוק של רבי יעקב מהווה הקדמה חשובה עבורנו לימים אלו. הנה כעת עומדים להופיע עלינו ברוב הדר וקדושה ימי הפסח הבאים עלינו לטובה, ימים המתבלטים ומזדקרים בחשיבותם יותר מכל עיתות השנה.
נוראים הדברים שכתב גאון הדור, מרן רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל, בספרו 'משך חכמה' (פרשת ואתחנן, ד"ה והנה כאשר נתבונן), כי למרות שבכל השנה הדרך המתבקשת מהאדם היא להקדים לפתוח מעצמו פתח כחודו של מחט, ורק אחר כך זוכה שהקדוש ברוך הוא פותח לו פתח כפתחו של אולם. אבל בפסח ההתנהלות כביכול שונה, הקדוש ברוך הוא מקדים לפתוח פתח וְחָן חינם את האדם גם בלי שהקדים לפתוח פתח מעצמו. מפליא!
וכבר המליצו גדולי החסידות, כי הדברים מרומזים בפסוק: "ופסח השם על הפתח" (שמות יב, כג): בפסח הקדוש ברוך הוא כביכול פוסח על פתח ה'חודו של מחט' – הנדרש מהאדם לפתוח באופן תמידי, ומעצמו פותח לו פתח כפתחו של אולם של שפע וברכה. זוהי הזדמנות עצומה לזכות בקרבת אלוקים!
אך יחד עם זאת אין ספק כי אם לא יעורר האדם את עצמו להכיר בסגולת הימים וחשיבותם ויתכונן לקראתם כראוי, לדאוג לאגור באסמיו רגשות קודש רבי עוצמה להאיר בהן את כל עבודת השם שלו, הוא עלול להחמיץ הזדמנויות נצחיות, ועלולים הימים העילאים הללו לחלוף על פניו ביעף, בהתעסקות בזוטות במקום לתפוס אוצרות יקרים אשר לא יסולאו בפז.
בדרשת שבת הגדול בשנת תשל"א, הזכיר בעל ה'מנחת יצחק', הגאון רבי יצחק יעקב וויס זצ"ל, גאב"ד ה'עדה החרדית', דבר נפלא בשם עמיתו הראב"ד הגאון רבי דוד יונגרייז זצ"ל
חז"ל דורשים (מכילתא פרשת בא) את הפסוק 'ושמרתם את המצות': "אל תקרי ושמרתם את המצות, אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד ואל תחמיצנה".
שאל רבי דוד, מדוע דרשו ענין זה שלא יחמיץ אדם את המצוה ויזדרז לקיימה דוקא מהפסוק העוסק בענין המצות? הלוא דבר הוא!
והסביר הסבר נאה; חז"ל אומרים (קידושין מ, א): "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
מבואר בגמרא, כי ברגע אחד מסוגל האדם להכריע את כל העולם לכף זכות או לכף חובה, וכל גורלו האישי וגורל כל העולם כולו תלוי באותו הרגע, לטוב ולמוטב.
אותה נקודה, הטעים רבי דוד, ראינו ביציאת מצרים. כלל ישראל היו שקועים בארבעים ותשע שערי טומאה רחמנא ליצלן, ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא אותנו ממצרים ברגע האחרון רגע אחרון קודם ששקענו בשער החמישים, הרי שאנו וצאצאינו היינו שקועים בטומאת מצרים עד עצם היום הזה, ולא היינו זוכים לגאולה. אולם בזכות ניצול רגע אחד, קודם שבאנו למצב אַל חזור, זכינו לצאת מאפילה לאור גדול ולגאולת עולם.
לכן, כאשר חז"ל רוצים ללמד את האדם להיות זריז במצוות ולהיזהר לא להחמיצן, אין מקרא הראוי ללמד זאת יותר מהפסוק העוסק במצות – 'כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה'. משום שבגלות מצרים למדנו את ערכו המופלא של ניצול רגע אחד! ראינו כיצד ניתן להרויח רווח נצחי לדורי דורות ברגע קטן, ומה היינו מפסידים אילו היינו מחמיצים את אותו הרגע, היה זה הפסד צורב לנצח. נורא!
כאמור, נקודה זו צריכה לעמוד למול עינינו בימים אלו. להיות עירניים לנצל את אותן מצוות יקרות וחשובות המתגלגלות לפתחנו בכל צעד ושעל, ולקיימן בהידור, בדקדוק ובשמחת לבב. הלוא מזדמנות לפנינו הזדמנויות כה קלות ופשוטות המסוגלות לצייד אותנו בכל כך הרבה שפע רוחני, לרומם את חיינו ולהותיר בנו רושם עילאי למשך כל ימות השנה, בבחינת: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך". אך הדבר תלוי באדם, אם אכן ישכיל לשאוב ולנצל עד היכן שידו מגעת.
הכלל החשוב והיסודי הנוגע לכלל השנה ובמיוחד בחודש ניסן, הוא ענין הסבלנות ואורך הרוח, שמוכרח האדם להצטייד בהם במידה גדושה.
מטבע הדברים, ערב פסח על מכלול המטלות הדרושות להיעשות בו לוקחות מהאדם כוחות רבים. המעמסה הגדולה של נקיונות הבית מכל פירור חמץ, מסע הקניות הקדחתניות וההכנות הרבות הנלוות להן, דורשות יגיעה וטרחה מרובה, והאדם מוכרח להרגיל את עצמו לא להתרגז ולא לרטון, לשמור על רגיעה ואצילות בכל המצבים ובכל הזמנים, ולהנעים את שהותו בבית. אחרת כל ההכנות עלולים להתלוות בלחץ ועצבים, מתח וכעס מיותרים, ונמצא שכרו בהפסדו.
האתגרים הללו דורשים הכנה ראויה ורצינית מראש, והיא נעשית על ידי כך שיתבונן ביקרת הימים ובחשיבות המצוות שמקיים, כך הוא יקבל הסתכלות מחודשת עליהן, ואז גם אם הן עולות לו בכוחות רבים בקושי ובמאמץ, יגבר בו הרצון הפנימי לקיימן מתוך שמחה, בידיעה כי דוקא הקושי הזה מרומם אותו. כך הוא מקיים רצון השם, וזוכה על ידי זה להידבק בשכינה!
לפני כעשרים שנה עליתי בליל בדיקת חמץ לבית דודי מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ זיע"א סמוך לחצות לילה. דודתי הצדקנית הרבנית קרליץ ע"ה, קידמה את פני כדרכה בחום ובלבביות רבה, ואמרה לי בחיוך: "עדיין לא הספקנו לעשות בדיקת חמץ. נכון שההלכה מורה שמיד עם צאת הכוכבים יש לבדוק, אבל מה נעשה שמאז לא פסק כאן זרם השואלים; אלה שבדקו בדיקת חמץ בזמן באו לשאול שאלות לאחר שבדקו, ואלו שבדקו מאוחר יותר באו לשאול מאוחר יותר… כך שלמעשה עד עתה עדיין לא הספקנו לבדוק בדיקת חמץ…".
אך מיד הוסיפה בחיוך משרה רוגע ונינוחות: "אל דאגה, אנו מנקים ומכינים את הכל, ומשתדלים להדביק את הקצב, בסוף נבוא גם לזה…".
אני משער כי רבים אחרים שהיו עומדים קודם בדיקה בשעה כזאת, לא היו נשארים כה נינוחים ושלוים, והיו נכנסים ללחץ ועצבנות. אך אצל רבי ניסים ולהבדיל בין חיים לחיים רעייתו הצדקנית, תכונות אלו היו זמורות זר בביתם, ואכן השתוממתי להיווכח כיצד השלווה והנעימות הכה מוכרת שלהם נותרה בעינה.
אין זה אלא מפני שכל התנהלות חייהם נעה תמיד מתוך הכרה אחת ברורה, כי התפקיד היחידי שלהם כאן הוא עשיית רצון השם ותו לא, לשם כך הם נמצאים כאן בעולם הזה. עד עתה היה רצון השם שיתייחסו יפה לשואלים וישיבו לשאלותיהם בסבלנות, וכעת רצון השם הוא שישלימו את העבודות בנחת ויעשו בדיקת חמץ בשעה מאוחרת. מה הטעם לכעס?! מדוע לאבד את מידת הסבלנות?!
כך גם בליל הסדר עצמו, יש להיזהר בתכלית הזהירות לא להיכשל בכעס וברוגז. רבינו משה בן מכיר בעל 'סדר היום' כותב: "וראוי לכל אדם לענג נפשו וגופו בלילה הזה ולהראות חירות בעצמו, וירחיק מעליו כל דאגה וצער שיש לו ממקום אחר, ואין צריך לומר שיעורר עתה מחדש שום קטטה ומריבה, אלא הכל יהיה שלום והנחה, ולא יתן פתחון פה לבעל דבר לחלוק".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')