ביום ב' בחשוון, חל יום היא"צ של הגאון רבי שמחה זצ"ל, בנו בכורו של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד.
רבי שמחה נולד בשנת תרנ"ח וגדל על ברכי אביו בישיבתו ב'ברנוביץ' ולאחר מכן בישיבות 'נוברדהוק', 'טלז' ו'קלצק'.
כבר בצעירותו מסר שיעורים בישיבתו של אביו בברנוביץ, ובשנת תרצ"ג גלה לצרפת לפתוח את הישיבה הראשונה שם 'ישיבת התורה אור לצרפת'.
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, נקרא ע"י אביו לאמריקה לעזור לו בפעילותו למען הישיבה, בציווי אביו נשאר שם, וכך ניצל מגזירת השואה האיומה.
פעל רבות ונצורות למען הקמת עולה של תורה באמריקה, הקים מוסדות תורה רבים, ובראשם ישיבת 'אור אלחנן' בלוס אנג'לס.
בשנת תשל"ט עלה לארץ ישראל, הקים את ישיבת 'אור אלחנן' בירושלים יחד עם המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל, ובנו שעמד בראשות הישיבה הגאון רבי משה חדש זצ"ל.
לא השאיר אחריו זרע של קיימא, אך רבים תלמידיו שהיו כבניו.
נלב"ע בשנת תשנ"ג, ואחר ימי השבעה, הלכה לעולמה גם רעייתו שהיתה שותפה עמו בכל מפעלותיו, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם…
מקום מנוחתם בהר המנוחות בירושלים.
"שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (ו טו)
זמן אלול תשמ"ג. הצפיפות בהיכל ישיבת 'אור אלחנן' טרם עברה למשכנה החדש, היתה רבה, ועל הבחורים היה להצטמצם במקומותיהם כדי להותיר מקום אף לחבריהם…
ראש הישיבה הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל, שטובת הבחורים תמיד היתה לנגד עיניו, ואהבתו אליהם לא ידעה גבולות, נזקק ב'שיעור פתיחה' לתנאים הלא נוחים של הבחורים, וכך הוא אמר להם:
ארכה של תיבת נח היתה שלוש מאות אמות, ורחבה חמישים אמה. לקומה אחת נכנסו שמונה בני אדם עם ציוד רב שיספיק להם לשהייה ארוכה בתיבה. לקומה נוספת נכנסו חיות ובהמות רבות, שנים מכל מין טהור ושבעה מהמינים הטמאים. הצפיפות בשתי הקומות היתה רבה, כלשון הכלי יקר: (ו טו) 'פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה… להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה, כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים'.
וראה זה פלא! הכיצד יכלו האנשים בתיבה להצטופף שם במשך שנה שלמה, ולסבול את הדוחק הרב?
אין זה אלא כי הם ידעו מה מתחולל מחוץ לתיבה, מבול שמשחית את כל היקום ואת כל מי שלא זכה להצטופף בתיבה. הידיעה שהתיבה, צפופה ודחוקה ככל שתהיה, מצילה אותם מלהיסחף במבול אל מותם, היא זו שהרוויחה להם את השהות בתיבה…
"בחורים יקרים!" – אמר רבי שמחה באהבה – "אכן בית המדרש צפוף ולא כל כך נוח, אבל הביטו מהחלונות אל מחוץ לבית המדרש, ראו את המבול הרוחני שמשתולל שם, ותבינו ממה אתם ניצולים ע"י השהייה בבית המדרש, הלא היא ה'תיבת נח' של ימינו, ממילא הצפיפות לא תקשה עליכם…!"
***
לא רק מסר תורני היה בדבריו, גם דאגה ואהבה לתלמידיו הקרינו מהם…
בימים נוראים היו הרב והרבנית מתארחים בישיבת 'אור אלחנן'. פעם בסיום סעודת ליל ראש השנה, אמר רבי שמחה להגאון רבי משה חדש זצ"ל: "אין צורך לומר 'יה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה' דווקא על תפוח בדבש, אפשר לומר זאת על כל בחור ובחור בישיבה…"
***
המבט האופטימי הזה של רבי שמחה, לא היה רק כדי להרגיע את אהוביו, בני הישיבה, כל הליכות חייו התנהלו כך, ומידותיו המופלאות יעידו.
זכיתי בבחרותי לגור בבניין בו דרו רבי שמחה ורעייתו, ותמיד ראינו שלמרות שלא זכו להיפקד בזרע של קיימא, הם הפגינו אהבה מיוחדת לילדים, אף לבני השכונה שלא הכירו אותם.
בענוותנותו הקדים שלום לכל אדם, אף לילדים קטנים ממש…
הוריי מספרים כי מעת לעת היו ממלאים את העמק מתחת לביתם בפסולת עפר, משאיות נכנסות ויוצאות במשך היום כולו ושופכות עפר וחול לעמק. הרעש והאבק הפריעו והטרידו מאוד את מנוחת השכנים, ובפרט את הרב והרבנית וסרמן שגילם עלה על גיל שאר השכנים.
לאחר תקופה ארוכה של עבודות, במהלכה הספיקו בני הזוג וסרמן לטוס לאמריקה, כשחזרו נגלה לעיניהם פארק גדול שהוקם היכן שמילאו את העפר, לרווחת ילדי השכונה. הם כל כך שמחו שיש לילדים היכן לשחק, רבי שמחה הפטיר: "היה שווה כל הסבל הזה, כדי שהילדים יהנו"…
♦♦♦
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט כ)
עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת [רש"י]
איזה חטא או שגיאה, שאל ר' שמחה, יש בנטיעת כרם? הרי אחר משבר המבול, דווקא יין יכול מאוד לשמח את נח, כמו שכתוב: 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש'!
אלא, מיישב ר' שמחה, הטענה על נח היתה, הכיצד יתכן שהוא רואה לנגד עיניו את העולם חרב, והוא עסוק בנטיעת כרם?! הדבר הראשון שהיה עליו לעסוק הוא בשיקום ובניית העולם מחדש, ולשם כך לא היה עליו ליטוע כרם לצורך עצמו, אלא נטיעות אחרות, כגון חיטה, שיועילו ליישוב העולם כולו.
***
רבי שמחה היה נאה דורש ונאה מקיים, ואחרי המבול שעבר דורו, הלא היא השואה האיומה, יצא יחד עם הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל בראש 'ועד ההצלה', לבקר במחנות העקורים ברחבי אירופה. לשם כניסה למחנות שהיו עדיין מוגדרים כשטח צבאי סגור, היה עליהם ללבוש מדי צבא אמריקאים, ורבות ונצורות פעלו במחנות אלו.
אחד המבצעים הגדולים שהתפרסם במיוחד, היה ארגון רכבת מיוחדת עם 400 ילדים ניצולים, שהעביר לעקסלאבן בצרפת.
כבר בשנת תרצ"ג גלה לצרפת להקים שם ישיבה, עובדה זו גרמה לקשרים הדוקים שנרקמו לו עם ראשי השלטון בצרפת, ובזכותם, אחר המלחמה, סידר לאלפי יהודים אשרות כניסה לצרפת.
♦♦♦
"מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה"… (י יא)
כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם. [רש"י]
הגמרא (סנהדרין כא ב) אומרת: "בתחילה ניתנה התורה לישראל בכתב עברי ובלשון הקודש, ובימי עזרא חזרה וניתנה להם בכתב אשורית ובלשון ארמי, ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש".
ובהמשך (כב א) אומרת הגמ': "ולמה נקרא שמה 'אשורית'? שעלה עמהן מאשור!"
עפ"י דברי רש"י הנ"ל, הבין רבי שמחה וסרמן, בזכות מה זכתה 'אשור' שממנה עלה כתב שניתנה בו התורה לישראל, והכתב אף נקרא על שמה, מפני שאשור יצא מן הפלגה ולא נשמע לנמרוד, לכן זכה לכך שהתורה ניתנה בכתב שלו.
***
רבי שמחה כיבד את זולתו בצורה מופלאה ביותר, את כל גאונותו רתם לחשיבה על הזולת, כפי שיעידו הסיפורים שיסופרו כאן ועוד רבים אחרים, אך יחד עם זאת, כאשר הדבר נגע לרוחניות, שמירת ההלכה ונטירת התורה בטהרתה, הם ורק הם עמדו לנגד עיניו…
משפחתי, כאמור, התגוררה בשכנות עם הרב והרבנית וסרמן. בימים עברו בעקבות מחסור בקווי טלפון, קו הטלפון שלנו היה משותף עם הקו של הרב וסרמן, רק אחד מאיתנו היה יכול לדבר בו זמנית. עקב גילם המבוגר, פעמים קרה שהם לא הניחו את הטלפון על כנו, ואז לא יכולנו לדבר בטלפון.
פעם קרה שכמעט יומיים לא היה לנו קו, נאלצנו לרדת לרב וסרמן ולבדוק מה ארע, האם הם אכן מדברים בטלפון כל הזמן, או ששוב הוא לא הונח כראוי. כשהובהר להם ששוב השפופרת לא הייתה מונחת טוב, ושזה כך כבר הרבה זמן, הם מאוד התנצלו. אך לא היה די בכך, כעבור כמה דקות עלו הרב והרבנית לביתינו, ממרום גילם, כבר הרבה אחרי ה-80, ובידם מתנות לכל הילדים…
יותר מהמתנות, היה זה עבורנו שיעור מאלף מהי פשטות, מהי ענווה ומהו כבוד הזולת…
***
סיפר הגאון רבי הלל זקס זצ"ל: "פעם, כשהייתי בלוס אנג'לס הוזמנתי ע"י הגאון רבי שמחה למסור שיעור בישיבתו. לפני שיצאתי למסור את השיעור, התקשר אלי רבי שמחה ובקול חלוש התנצל שאינו יכול לבוא לשמוע את השיעור, והטלפון נותק…
"כשהגעתי לישיבה", סיפר ר' הלל, "שמעתי שר' שמחה לקה בליבו, ולפני שאנשי הרפואה טפלו בו, ראה צורך להתנצל בפניי על שלמרות שהזמין אותי, הוא לא ישתתף בשיעור"…
***
ומנגד, כאמור, בענייני הלכה והשקפה, לחם בעוז את מלחמת התורה…
קבוצת בחורים שהגיעו לייסד את ישיבתו ב'לוס אנג'לס', ביקשו מממנו שידבר עם פטרון הישיבה שיביא 'חלב ישראל'.
כשר' שמחה ביקש זאת ממנו, הוא אמר לו: "תגיד להם שזה 'חלב ישראל'…"
"מה…?!" – הזדעזע רבי שמחה – "שקר…?!" ומיד החליט לנתק כל קשר עם אותו פטרון. החלטה זו עלתה לרבי שמחה ביוקר רב, הוא הפך מאוהב הישיבה לאויב הישיבה, והערים מכשולים רבים בדרכו של רבי שמחה, אך כל זה לא השפיע כהוא זה על החלטתו של רבי שמחה.
***
שתי עובדות מעניינות, הקשורות לכך שהרב והרבנית וסרמן לא זכו להיפקד בזרע של קיימא:
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, רבי שמחה התגורר בצרפת, שם הקים את הישיבה הראשונה באזור. אביו הגאון רבי אלחנן הי"ד, היה אז באמריקה ועשה למען ישיבתו ב'ברנוביץ'.
הוא יצר קשר עם בנו רבי שמחה, וקרא לו לעזוב את צרפת ולבוא אליו לאמריקה, לעזור לו בפעולותיו למען הישיבה. רבי אלחנן צפה שהיריות הראשונות של מלחמת העולם יתחילו בצרפת, ולכן הורה לבנו לעזוב שם…
כששמע רבי שמחה את הוראת אביו לבוא לאמריקה, היה זה כבר אחרי כמה שנים מנישואיו, ועדיין לא זכו לפרי בטן, אמר רבי שמחה לעצמו כי אם אביו שולח אותו לאמריקה, כנראה לא יזכו יותר לילדים… והסביר: "בימים ההם המצב הרוחני באמריקה היה בכי רע, רבים פרקו שם עול תורה ומצוות, ורבי אלחנן חשש מאוד מחינוך הילדים שם על טהרת הקודש…
"אילו היה סיכוי שעוד יהיו לנו ילדים" – אמר רבי שמחה – "אבא לא היה שולח אותי לשם… אם הוא שלח אותי לשם, כנראה שאבדה כל תקווה"…
***
מרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל, סיפר שבני הרב שלמה לורנץ זצ"ל, שהיה חברותא של רבי שמחה, ספרו לו שאביהם, ר' שלמה, קנה בתחילה חלקת קבר בהר הזיתים. לימים מכר חלקה זו וקנה תחתיה חלקה בהר המנוחות, והסביר שהוא רוצה להיקבר ליד החברותא רבי שמחה, כי מאחר ואין להם ילדים, כאשר יעלו בניו על קברו, יפקדו גם את קברו של רבי שמחה…
ובכן, רבי שמחה נפטר בב' בחשוון והרב לורנץ נפטר בא' בחשוון, ומכיוון שלא עולים לבית קברות בראש חודש, אזי כשיעלו בני הרב לורנץ לפקוד את קבר אביהם בב' בחשוון, יפקדו גם את קבר רבי שמחה ביום היא"צ שלו…