פרשתנו גדושה במצוות בין אדם לחברו. גאולת קרקעות לעני מצוות צדקה ופדיית עבדים, איסור עבודת פרך לעבד עברי ואיסור נשך בהלוואה.
החובה המודגשת להטות כתף ולתמוך בזולת אינה מתבטאת אך בנושאי ממונות אלא גם ואולי בעיקר בשמירה על כבודו ומעמדו של כל יהודי בן לעם שעמד בהר סיני כאיש אחד בלב אחד.
פרשה זו נקראת בעיצומם של ימי ספירת העומר בהם אנו מְצֵרִים ומתיחדים עם זכרם של תלמידי ר"ע שנפטרו כולם בין פסח לעצרת בעוון שלא נהגו כבוד זה עם זה.
מקום יש אם כן להפנות את מבטינו לנושא הרחב הזה ולהתחזק ולו במעט בשימת לב לזולת ובשמירה על כבודו לבל נפגע בו אפילו במעט. נר לרגלינו הן הנהגותיהם של רבותינו מאורי האומה לאורך הדורות, שלצד גדלותם ושקיעותם העצומה בתורה הקדושה, עמדו הכן על המשמר בריכוז וצמצום כל החושים לשמור על כבוד כל איש מישראל.
מי שהיה חי בינותינו והיה חד בדרא אף בנושא זה היה מרנא הגראי"ל שטיינמן זצוקללה"ה שהתריע ללא הרף על נושאים אלו. נודעה פעם אחת שנכנס אליו מאן דהוא ושטח את ליבו על צרות מצרות שונות שאפפוהו, ראש הישיבה עורר אותו לפשפש במעשיו שמא הוא לקוי בבין אדם לחברו וגרם אי פעם צער למישהו ועל כן באות עליו כל ההקפדות הללו, אותו אדם הלך וחזר אחרי זמן מסוים כשהוא מכריז שלא ידוע לו שום דבר מיוחד שהוא פגע אי פעם במישהו. מרן הגראי"ל התעקש ואמר לו שדבר כזה של כמה צרות יחד זה סימן כמעט וודאי לאיזה משהו מהעבר ששייך לבין אדם לחברו. אותו אחד חשב שוב ואמר שהוא לא מצליח להיזכר בשום פנים ואופן בשום דבר, "יש רק משהו אחד שעשיתי עוול פעם למישהו אבל המקרה ההוא וודאי לא נחשב כי במקרה ההוא וודאי היה מגיע לאותו אחד את מה שעשיתי לו"… לאחר שאותו אדם יצא פנה הגראי"ל למקורבו שהיה עד לדברים ואמר לו בכאב, יכולים אנשים להסתובב בעולם כשרובץ עליהם עול של רציחה ממש והם עוד בטוחים שהם צודקים, וכי מישהו חושב שלאנשים משעמם? מישהו רוצח כי סתם אין לו מה לעשות?… כל מי שרוצח זה כי הוא בטוח שלשני מגיע למות… אבל הוא רוצח!! זה לא יעזור לו כלום!!!
הוא אף היה נאה מקיים, כמו שידוע שבשנותיו האחרונות בכל קיץ היה נחלש ונחלה כמה פעמים מחמת המזגן והמאווררים שהיו מדליקים בביתו לטובת שומעי השיעורים והמתפללים הקבועים, ולרוב היו כאלו שדאגו לו שלא יסבול מהחום והיו מכוונים את המזגן או המאוורר שיקררו את המקום שלו ואף שהוא היה ניזוק מזה בצורה ישירה לא היה מרשה להעיר על כך מפני כבודם של אלו שדאגו לו.
כמו כן ביום אחד בו התקיימה קבלת קהל כרגיל בעודו יושב על המיטה בתנוחה הקבועה עם השרפרף השעוּן על הקיר, קם ראש הישיבה בסיום קבלת הקהל אחרי שווידא שאף אחד לא נשאר בבית וביקש שיעזרו לו להחליף את הבגדים ואת כל המצעים ואף היה צורך להפוך את המזרון שעליו ישב כיון שבשעת קבלת הקהל היה מי שבטעות הפך את קערת מי נטילת הידיים שעמדה בסמוך אליו והמים שהיו בה מילאו אותו לחלוטין, בשעת מעשה לא היה ניתן לראות עליו אפילו תזוזה קלה ואותו אחד שעשה את זה בשוגג יצא מהבית ולא יודע כנראה עד עצם היום הזה על הצער שנגרם לו. עד כדי כך הייתה זהירותו של ראש הישיבה בכבודו של כל אחד.
נסיים רק בציטוט מילותיו הקדושות של המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל בספרו לב אליהו: "כמה יכול האדם להתקדש על ידי זהירותו לא להזיק ולצער את חברו… אין לשער כמה יכול הוא להצליח בזה לעלות מעלה מעלה בשלבי התורה ועבודת ה'".