דרכו בקודש של הרה"ק רבי יששכר בער זי"ע מראדושיץ, הסבא-קדישא היתה, לערוך בכל שנה ביום ה' לחודש מנחם-אב (יום ההילולא של רבינו האר"י ז"ל) סיום מסכת. אז היה אוכל סעודת מצוה של בשר ויין בצוותא חדא עם תלמידיו הקדושים, ובדבריו היה מתרץ את התמיהה הידועה של המון העם, אשר תמהו על קהל החסידים והלומדים אשר נהגו בדווקא בימי האבל, בתשעת הימים, לסיים מסכתות ולערוך סעודת עם בשר ויין. "הרי כדאי הוא בית אלוקינו אשר נשרף ונחרב, לבטל עליו אכילת בשר ושתיית יין משך תשעה ימים בשנה", היה שואל, "ולמה זה נוהגים החסידים בדווקא לאכול בשר ולשתות יין בסיומי מסכת בתשעת הימים?" וכך, כדי לשבר את הדברים, היה רגיל בכל שנה בשעת הסעודה לספר את הסיפור הבא:
בעיר אחת התגורר יהודי פשוט בשם בערל, שהיה רגיל לישן הרבה על מיטתו, עד שהיה נקרא בפי כל בשם "בערל הישן" (בערל דֶער שְׁלָאפֶער). בכל יום ובכל לילה היה ישן על מיטתו שעות רבות, מבוקר ועד ערב ומערב ועד בוקר וחוזר חלילה, עד שתמיד הפסיד תפילות ולימוד התורה, ואף גם קיום מצוות. אבל כל זה לא הפריע לו כלל בסדר יומו, שכן רגיל היה ליתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו מבלי לחשוב כלל על כל הסובב אותו. רק לפעמים רחוקות היו רואים אותו ער… מסתובב בשוק מחפש משהו לעשות כדי להביא כמה מעות הביתה, וכי אז היו כולם מסובבים אותו בקריאות עליזות: "בערל, כבר התעוררת? בוקר טוב!" אבל בערל לא נפגע כלל מכל זה. השינה היתה לחם חוקו ואותה לא החליף בעד כל הון שבעולם.
פעמים אינספור היתה אשתו מתחננת בפניו כי יועיל בטובו להיגמל מהמנהג הרע הזה, להתחיל להתעורר, להביא פרנסה הביתה, לקיים מעט מצוות, להתפלל, ללמוד תורה, ולהתנהג לפחות ככל יהודי אחר אשר ירא את ה'. אלא, שכל דיבוריה של אשתו נפלו על אוזניים אטומות ועל עינים עצומות… באמצע הדברים היה לפתע נרדם על הכסא, ודברי זוגתו לריק הלכו, כשהיא ממשיכה לומר פרקי תהילים לרוב, ומבקשת ומתחננת בפני רבון כל העולמים כי יביא מזור ורפואה ל'מחלה' של בעלה, למחלת השינה של בערל דֶער שְׁלָאפֶער.
ולא רק בימות השנה הרגילים היו הדברים אמורים. גם כאשר הגיע חודש אלול, כאשר כל היהודים למגדול ועד קטן התעוררו לשמע תקיעות השופר אשר קוראים לכל אחד לשוב בתשובה, ועל כל אחד נפל פחד מאימת הימים הנוראים הממשמשים ובאים, בערל דֶער שְׁלָאפֶער לא התפעל מאומה, אלא המשיך לישון… כדרכו. ולא רק בימי חודש אלול, אלא גם בראש השנה עצמו. בבוקר ראש השנה, אשתו הלכה לבית הכנסת להתפלל, והוא ישן על מיטתו. כאשר הגיע הש"ץ ל'הודו' חזרה האשה לביתה ליתן לילדה לאכול, ובעלה עדיין ישן. היא החלה לעורר את בעלה אבל הוא לא קם ולא זע.
כך גם במשך כל זמן התפילה שבה האשה לביתה כמה פעמים כדי לעורר את בעלה משנתו, אבל מאומה לא הועיל. האיש ישן על מיטתו ושום תזוזה לא נשמעה ממנו. כאשר הגיעו הציבור כבר לקריאת התורה, מיהרה האשה לביתה, והחלה לצעוק על בעלה בקול נוקב: "הרי עוד כמה דקות תוקעים בשופר ואתה עדיין ישן על מיטתך?!" רק אז התרומם ממיטתו בבהלה רבה ורץ מהר לעבר בית הכנסת, כשהוא לבוש באיזה בגד מלא נוצות מאשר מצא בביתו באותם רגעים.
הוא נכנס לבית הכנסת כשקורי השינה עדיין מרחפים על עיניו, וכולו מתנודד, כיון שעדיין היה בבחינת נים ולא נים, ישן וער יחדיו… וכיון שכך הביטו עליו כל המתפללים בבית הכנסת בתמהון הולך וגובר ואף שחקו ממנו במלוא הפה. ולא עוד, אלא שכל אחד התלוצץ על חשבונו של הישן בהלצה אחרת, ואף גם הילדים הקטנים שחקו עליו.
הליצנות הגדולה שעשו ממנו גרמו לו לבזיונות עצומים ביותר, עד שהוא התבייש מאד מרוב הבזיונות שעשו לו, והבושה והבזיונות הללו עלו השמימה עד לפני בית דין של מעלה. דייני בית דין של מעלה דנו בדינו של בערל, ומקטרגים רבים ניסו לקטרג עליו לחייבו בדין, כי הלוא אינו לומד ואינו מתפלל, ואפילו בראש השנה אינו מתעורר לשוב בתשובה.
אלא, שאז לפתע, ניגש הסניגור וקרא בקול: "הס קטיגור! האם לא ראית את כל מלאי הבזיונות והחרפות אשר היו מנת חלקו של בערל דֶער שְׁלָאפֶער?" ואמנם, ברגע אחד, הוכרעה הכף לטובה, הבזיונות הרבים גדשו את הסאה והיטו את הכף, ובבית דין של מעלה פסקו את דינו של בערל כי עוונותיו ימחלו כליל בשל הבושה והבזיונות שנגרמו לו.
בדברים אלו סיים הרה"ק רבי יששכר בער זי"ע מראדושיץ את סיפורו, ואז אמר: "ועתה, בשעה זו, הבושה הגדולה הזאת שיש לנו, שבזמן כזה, בו חרב בית המקדש וניטל נזר תפארתנו, אנחנו יושבים בסעודה, אוכלים בשר ושותים יין, הבושה הזאת כדאית היא שתכפר על כל עוונות בני ישראל, ולהחיש לנו במהרה את משיח בן דוד".
(נפלאות הסבא קדישא)