כאשר יוסף הצדיק מעיר לאביו על כך שֶשִׂכֵּל את ידיו והניח את ימינו על הקטן ואת שמאלו על הגדול, נאמר: "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּֽי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם־הוּא יִֽהְיֶה־לְּעָם וְגַם־הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא־הַגּוֹיִם".
לכאורה תשובתו זו של יעקב טעונה ביאור, שהרי היה מתבקש שיענה לו הישר את התשובה הברורה, כי יש להעדיף את אפרים מכיון שהוא יגדל ממנשה. אך במקום זאת הוא מקדים לומר: "ידעתי בני ידעתי". מה העומק שמונח בתוספת המשפט הזה?
התשובה היא, שהנה מצוי שכאשר מגיעים בפני אדם גדול להתייעץ או לקבל הוראה כל שהיא, ישנם הסוברים שצריך להכניס בפיו את אשר יאמר, או מעניקים לו עצות ורעיונות כיצד ומה לומר, מבלי לעלות על דעתם שה'גדול' מבין רואה ויודע גם דברים שהם בעצמם אינם רואים.
דבר זה, לימד יעקב את יוסף בתשובתו 'ידעתי בני ידעתי'. אין לך צורך לומר לי מה וכיצד לעשות, שהרי אני יודע ורואה גם מעבר למה שאתה רואה!
בכך ביאר דודי הגאון רבי ישראל אהרן קופשיץ זצ"ל, מראשי ישיבת 'תורה אור', את עניינה של כפילות הלשון כאן "ידעתי בני ידעתי"? כוונת יעקב היתה לומר, שלא זו בלבד שאני יודע מה שאתה יודע, אלא יודע אני גם מה שאתה עצמך לא יודע!
שמעתי פעם מהגאון החסיד רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, רב ביהכנ"ס חסידי סוכטשוב בבני-ברק, שבהזדמנות מסויימת שמע ממרן ה'חזון איש' זצ"ל ביטוי מרעיש: "אִיך הָאב צֶען טעמים אוֹיף יֶדֶער זַאך, אוֹבֶּער דִי אֶמֶתדִיגֶע טַעַם זָאג אִיך נִישְט" ["יש לי עשרה טעמים על כל דבר, אולם את הסיבה האמיתית אינני אומר"].
העומק וההיקף שקיים במחשבתו של תלמיד חכם, הוא למעלה משכלו של האדם המצוי.
כמה מופלאים הם דברי הראשונים, על הנאמר בגמרא (ב"ב יב, א): "מיום שחרב בית המקדש אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה". כותב הרמב"ן על כך: "אף על פי שבטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". ואילו הריטב"א (שם) כותב: "שיש שישיגו בשכלם דברים הרבה שאין כח בשכל הטבעי להשיגם!".
העבודה שלנו היא לקבל את הדברים כפשוטם. בלי התחכמויות ובלי התפתלויות. אלא בתמימות, באמונה, בלב שקט ושלו!
מעשה נפלא שימחיש את המושג של 'ידעתי בני ידעתי', את עומק המחשבה שמנחה את דרכם של גדולי התורה, קראתי פעם באחד הספרים העתיקים בספרייתו של מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, והפעים את רוחי. מחבר הספר שימש ברבנות בעיר פתח תקוה, וחיבר את חיבורו בשנת תרפ"ט, ובפתח הספר כתב הקדשה חמה לידידו הרב סרנא.
וכה הוא מספר בהקדמת ספרו:
"כאשר המחבר שימש כרב באחת העיירות בחוץ לארץ, הגיע לבקר בעיירתו הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, רבה הנודע של לודז', וממנהיגיה הבולטים של יהדות פולין, שנודע בפקחותו ושנינותו המיוחדת. ובאותו שבוע, באופן לא מכוון, הגיע לביקור גם אחד השרים החשובים בממשלתו של הצאר הרוסי.
"במסגרת ביקורו ביקש השר להיוועד עם בני הקהילה היהודית, ולראות את בית הכנסת שלהם, בו הם שופכים שיח בתפילה לבוראם. המקום מאוד מצא חן בעיניו, והתפעל מיופיו ומצורתו המכובדת, אך גם הביע תרעומת על כך שאין בכל המתחם את תמונתו של הצאר. כמובן שהרב נאלץ להבטיח לשר שבהקדם האפשרי הענין יטופל.
"רב העיר לא ידע את נפשו, כיצד להתמודד עם בקשתו של השר; מחד אין זה מכבוד בית הכנסת שיתלה בו תמונה של אותו צורר ושונא. ומאידך גיסא אילו יבוא השר לביקור נוסף, ויווכח שלא נענו לבקשתו, עלול להיווצר מצב סכנה לקהילה היהודית כולה. בצר לו פנה הרב אל האורח הרם – רבה של לודז', בתקוה שברוחב בינתו יתן עצה הוגנת כדת מה לעשות.
"הרב מלודז' ביקש להכין תמונה מוגדלת של הצאר, לעטרה במסגרת מוזהבת, ולעטותה בזכוכית דקה ועדינה, ולתלותה במקום מרכזי בבית הכנסת. נקל לשער שבעקבות מעשה נועז זה, קמו עוררין מתוך מתפללי בית הכנסת על רב המקום, מדוע הוא נכנע מיד לגחמותיו של השר, ולא זו בלבד אלא גם עיטר והגדיל את התמונה מעבר למתבקש. הרב ניסה להסביר להם שהדבר נעשה על דעתו של הרב מייזל רבה של לודז', ולא על דעתו האישית, ובכך הצליח להרגיע מעט את הרוחות.
"לאחר מספר ימים הגיע השר שוב לבדוק אם כבר נתלתה תמונתו של הצאר, וראה כי אכן בקשתו קויימה במלואה, ואף הידרו בתמונה גדולה יותר משביקש. הוא הודה לרב בשביעות רצון, על שחלקו לצאר את כבודו הראוי לו.
"לאחר שנפנה השר לדרכו חזר הרב לרב מלודז' לספר לו על ביקורו הנוסף של השר, ושאלו כיצד לנהוג כעת? הרב מלודז' הורה לשלוח מספר ילדים לשחק עם כדור בתוך בית הכנסת. גם אז קמו עוררין למיניהם נגד הרב – מהיכן מצא את ההיתר לשחק בבית הכנסת? אך כמובן שהרב הזדרז לקיים את ציוויו של הרב מלודז', וכצפוי במהלך המשחק הושלך הכדור על התמונה, וזו נפלה בקול רעש גדול, תוך כדי שהזכוכית מתנפצת לרסיסים על רצפת בית הכנסת.
"בדיוק לרגע זה ציפה הרב מלודז', אז הורה לקחת את התמונה לחנותו של הזגג היהודי ולבקש ממנו אם יאות להשאירה אצלו בקביעות, ובמידה ויגיע השר שוב לעיירה, יאמרו לו שזה עתה התנפצה הזכוכית, והתמונה מונחת כעת לתיקון בחנותו של הזגג.
"הזגג כמובן הסכים בחפץ לב לשתף פעולה עם התוכנית, וכך עד היום" – כותב המחבר – "שנת תרפ"ט, התמונה עדיין מונחת בחנותו"…
הרב מלודז' הסביר מאוחר יותר את עומק ההגיון שהניאו להורות על המהלך:
הרי אילו היינו מסבירים לשר שאין זה מכבוד בית הכנסת לתלות את תמונתו של הצאר, הנושא היה עולה לדיון ומעורר קול רעש גדול והד ציבורי עכור ומיותר. יתכן שאז היו מחוקקים חוק בפרלמנט המקומי, המחייב על כל בתי הכנסיות במדינה לתלות את תמונתו של הצאר. ואילו היינו מתעלמים לחלוטין מבקשתו של השר, ברור שהדבר היה מסכן את כולנו. על כן לא נותר לנו לנהוג אלא כפי שהוריתי, וכך גם הצלחנו לגרום שבסופו של דבר לא נתלתה תמונתו של הצאר בהיכל בית הכנסת.
זוהי המחשה קטנה למושג של 'ידעתי בני ידעתי'. "מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל". הרבה עומק יש בהוראת החכמים, חלקו ידוע לנו וחלקו אינו ידוע לנו. עלינו מוטלת, אפוא, החובה לקבל את דבריהם ללא עוררין, ולהאמין בהם אמונה תמה ושלימה. ופעמים שלבסוף אנו זוכים להיווכח בחכמה העצומה שהנחו אותנו לאורה.
"יְשִֽׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"
יעקב מעמיד בברכתו את אפרים ומנשה כדוגמא וכחיקוי לדורות עולם: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".
בתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם: "יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה". פירוש, בבריתות המילה של בית ישראל, יברכו ישראל את התינוקות שיהיו כאפרים וכמנשה. אך לא רק בבריתות מילה מברכים בנוסח זה, אלא בכל הזדמנות חשובה שנוהגים לברך את הילדים, מברכים בשמם של אפרים ומנשה; כשחתן צועד לחופתו, בכל ליל שבת, בערב יום הכיפורים, בפדיון הבן כך הכהן מברך את התינוק, ועוד.
ויש להעמיק בשורש הדבר, מה המעלה הגדולה באפרים ומנשה יתר על שאר השבטים שמברכים דוקא בשמם?
הגה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל, בספרו 'עבד המלך', מסביר שאפרים ומנשה נבדלו משאר השבטים בענין אחד. כל השבטים גדלו בקדושה ובטהרה בביתו של יעקב אבינו, תחת חסותו וחינוכו הקפדני והטהור, בסביבה קדושה ונעלית. לעומת זה אפרים ומנשה גדלו בבור הטומאה, בתוך זוהמת מצרים, בהתמודדות מתמדת עם נסיונות קשים, ובכל זאת בזכות החינוך הטוב שינקו מיוסף ואסנת הוריהם, נותרו חיילים נאמנים ומסורים לבורא עולם.
והנה עם ישראל שרוי במרבית שנות קיומו בגלויות שונות, עם קשיים סבוכים והתמודדויות רוחניות לא פשוטות. לכן אפרים ומנשה הם הדמויות שמהם נוכל לקחת דוגמא, כיצד עומדים בגבורה מול הרוח סועה וסער שמשתוללת סביבנו. הם אלו שמשמשים לעם ישראל כסמל כיצד מתמודדים עם נסיונות.
אבי מורי זצ"ל רגיל היה לתאר באוזננו במתיקות רבה, בצורה מוחשית הנוגעת לנימי הלב של ילדים רכים, כיצד אפרים ומנשה היו שבים במצרים מבית הספר לביתם, ובידם מיני מתיקה טעימים ומושכי עין. הם ניגשו לברך ברכה ועמדו לטעום מטעמו הערב של הממתק, אלא שאז אמם אסנת הצדקנית עצרה בעדם ואמרה להם: "אוי! לנו אסור לאכול דבר כזה! אין על זה הכשר! בואו ונחליף לכם בממתק אחר…". כשהבן גודל ומבקש לצאת עם חבריו בני גילו למופע ערב מרענן, שוב אמו מונעת זאת ממנו: "מופע זה נועד למצריים לא עבורנו… לנו יש סבא גדול וזקן בארץ כנען, ומופעים כאלה לא תואמים לצאצאיו!…".
כמה גבורה נדרשת מנערים צעירים לעמוד מול פיתויים שונים, וכדי לקיים אורח חיים יהודי טהור וזך, שונה מכולם, כיחידים מול כל בני ארצם. לכן הסמל והדוגמא של עם ישראל של עמידה בנסיונות, של התגברות על קשיים, ושל הזדקפות מול התמודדויות – הם אפרים ומנשה!
בפני כל יהודי באשר הוא, ניצבים אתגרים שונים שמזדמנים לו בכל יום ויום, לשבר את רצונו האישי ולשעבדו לרצון ה' יתברך, ונדרש ממנו לצלוח אותם בגבורה. לכן לפני כל פרק חשוב ומשמעותי בחיים מאחלים ומברכים אותו: "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", כשם שהם עמדו במצרים בעוז ובגבורה באתגרים שניצבו בפניהם במשך כל שנות גידולם שם, כך תצליח לעמוד כמותם גיבור חיל, להתמודד עם הנסיונות, ולהישאר בכל המצבים עבד נאמן לבוראך.
ביאור נפלא נוסף, שמעתי מהגאון רבי אשר ויספיש שליט"א, מרבני אחוזת ברכפלד, שהסיבה שמברכים דוקא בשמם של אפרים ומנשה, היא משום שהם היחידים מכל בני השבטים שלא ירדו בדרגה מאבותיהם, ונחשבו כמו שאר השבטים. לכן כלל ישראל מברך בשמם "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", לאחל לצאצאים שכשם שהם לא ירדו מדרגת אביהם, כך גם 'ירידת הדורות' לא תשפיע עליהם לרעה, וישארו בדרגת אביהם.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')