סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, המשגיח המפורסם ריש מתיבתא דישיבה קדושה קמניץ פה עיה"ק ת"ו, נודע כאיש צדיק וירא שמים מופלג המקפיד על קלה כבחמורה, וזכה להעמיד עדרים של תלמידים יראים ושלמים.
בין שלל מעלותיו וצדקותיו היתה עבודת התפילה כנזר עטרה לראשו, כשהיה שופך לבבו כמים לפני קונו. ואם בכל ימות השנה כן, על אחת כמה וכמה בימי הרצון של חודש אלו"ל וימים הנוראים, שהיה כולו חרדת קודש בדחילו ורחימו, כשכל תלמידיו האהובים מקבלים דוגמא מוחשית של תפילתם של ישראל בעת הרצון דנן. הקפדתו בהלכות תפילה כמו בשאר המצוות היתה בלא שום קולות ופשרות, והיה שומר ומשגיח תמיד שלא לאחר ח"ו את זמן התפילה כדת וכדין.
באחת מנסיעותיו שערך לטובת הישיבה הקדושה הגיע לארץ 'שוויץ', שם סובב בין הערים הנהדרות שדרים בהם אחינו בית ישראל. בנדודיו בין הרי האלפים היפהפיים של 'ציריך' ו'סנט-מוריץ' לא חיפש את הטיולים הנעימים, רק דבק במטרת תכלית נסיעתו לביסוס וחיזוק הישיבה. גם בעוברו בין הנחלים והאגמים השוצפים שבדרכי 'לוגאנו,' 'באזל' ו'לוצערן', היה כולו דבוק באש קודש להתרים את נדיבי עם הנגידים העשירים להרמת קרן התורה בהיכל ישיבת קמניץ.
והנה הגיעה שמועה לאוזניו, על מנהגו היפה של אחד מגדולי הנדיבים השוויצריים, עשיר גדול בעל הון רב, המתייצב מדי יום לאחר תפילת שחרית למעמד קצר של 'חלוקת צדקה'. – כך פותח לו הנגיד האדיב את סדר יומו, בטרם ניגש אל עסקיו המסועפים, מתוך אמונה פשוטה וביטחון במצות הצדקה, שהשי"ת בעצמו שכל כספו וזהבו של עולם שלו מעיד בה (מלאכי ג, י): "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
מעמד הצדקה היה קצר ונהדר, כשהנגיד עומד בשמחה ונדיבות לב, בידו מחזיק שטרות רבות של מאה פרנק (!) שוויצרי, סכום נכבד ונאה, ומעניק לכל דורש ולכל מבקש לצדקה. וכמובן היה זה רק תחילת הסכום, המינימום… ולמי שהוסיף לבקש ולחנן 'בתחנונים ידבר רש', היה מרים בטוב ליבו תרומה הגונה בסכומים גדולים פי כמה.
שמח רבי משה אהרן על שמועה זו, ורצה לגשת אל אותו מעמד, שכן בתרומה גדולה ונאה יוכל לחסוך זמן יקר ולא יצטרך לכתת את רגליו מבית לבית, וכך יוכל לסיים מהרה את נסיעת המגבית המפרכת שבמדינת הים. דא עקא, כששאל על שעת התפילה בבית הכנסת של אותו גביר, התברר שנוהגים הם להתפלל לאחר 'זמן תפילה' הראשון והמהודר. תיכף כששמע זאת ר' משה אהרן דחה את כל התוכנית בשתי ידיים, על 'זמן תפילה' אין שום אפשרות לוותר, יהיה מה שיהיה! – פסק בנחרצות.
את מעמד הצדקה שלאחר שחרית אמנם 'הפסיד' ר' משה אהרן באותו יום, אבל ליבו היה שלם עם אלוקיו בשמחת הידור מצות התפילה בזמנה. הוא לא אמר נואש, והחליט לנסות לכל הפחות בגדר 'השתדלות' לגשת לאותו בית כנסת לתפילת מנחה, אף כי הובהר לו שלא מתקיימת אז שום 'חלוקה', וכל בעלי הצדקה המבקשים את נדבת נגיד זה מגיעים אליו רק במעמד של שחרית, מכל מקום לא נמנע ה'משולח' הנכבד מלעשות את שליחות קדשו.
לאחר תפילת מנחה ניגש בעדינות אל הגביר החשוב, התגבר על אי הנעימות, והתנצל על כך שלא היה כאן בשחרית, ואולי ניתן לבקש מלפניו על עמו, בחורי חמד צעירי צאן קדשים של ישיבת 'קמניץ'. מתחילה הקפיד מעט הגביר על החריגה מן הזמן המקובל לבקשת נדבות, אבל מיד כשראה שהמדובר באיש של צורה יהודי תלמיד חכם, לא אבה לדחותו כהרגלו למעמד שלמחרת, הוא הוציא מכיסו שטר של מאה פרנק והעניק לו כפי שרגיל לתת בחלוקת שחרית.
ר' משה אהרן הודה למטיבו בכל לב, ובירכו בברכת הצלחה טובה. ותיכף ניגש אל ארון הספרים הוציא בחשק ובצימאון את ה'גמרא' האהובה עליו, התיישב לו במנוחה בפינת בית המדרש, ועד מהרה התרפק בעמל מתיקות יגיעת התורה, בהמתנתו לתפילת ערבית.
הגביר שישב במרום מקומו הנכבד שבמזרח ראה את היהודי החשוב רכון על תלמודו, והוא נשא מאוד חן בעיניו, הוא נפעם מצורת הנהגתו העדינה ודיבורו עמו בכבוד ובדרך ארץ, ואף נהנה מן הברכה שבירכו בכנות ליבו. הוא קם בהשקט ממקומו וניגש אל גבאי בית המדרש בשאלתו, אם מכיר הוא אולי את ה'אורח' החדש שם בפינה, מה טיבו ומהיכן בא.
בוודאי! ענה הגבאי, הלא זהו המשגיח המפורסם של 'קמניץ' בירושלים עיה"ק, איש מורם מעם תלמיד חכם מובהק מרביץ תורה, ומחנך בחסד עליון. כששמע זאת העשיר ובהביטו בהדרת פניו של האורח הדגול, ניגש אליו שוב ותחב אל תוך ידו עוד שלוש מאות פרנק (!) בתוספת ברכה להצלחת ושגשוג הישיבה. ר' משה אהרן שמח לקראתו, ושוב הודה לו בחפץ לב והוסיף לו ברכה נוספת להצלחתו בכפלים לתושיה.
והנה הגיע זמן גלילת אור מפני חושך, הערב ירד, והציבור ניגש לתפילת ערבית. עם תום התפילה התפזר הקהל איש איש לביתו ולעסקיו, ור' משה אהרן שהתקשה מאוד להיפרד מן הגמרא הקדושה, התיישב שוב על מקומו כדי להספיק 'לחטוף' עוד זמן לימוד כמידת האפשר, עד שייצא למלאכתו מלאכת הקודש בתיקון הנשגב של ריצת רגליים לצדקה.
בית הכנסת התרוקן לגמרי, רק האורח הירושלמי הנאמן ישב לו בפינתו בשמחת תורתו בדבקות אלקים חיים. לפתע נשמעה הדלת נפתחת, מי זה מופיע פה פתאום בחשכת לילה? נחרד מעט ר' משה אהרן, הוא לא הכיר את אנשי העיר, וחשש שמא איזה 'גוי' מקומי נכנס בראותו את האור הדולק בביהכ"נ. ברם מה מאוד הופתע להיווכח שהנכנס הוא לא אחר מהגביר הגדול בכבודו ובעצמו. הוא התפלא מעט על ביקורו של העשיר בשעה מאוחרת שכזו בבית הכנסת, ונרגע שאין כאן לא 'גוי' ולא 'שייגץ', וחזר לשקוע בתלמודו.
הגביר פסע פנימה, התהלך מעדנות ברחבי בית המדרש הנאה והמפואר אנה ואנה, התקרב אל הפינה האחורית, וניגש היישר אל האורח החשוב, שכבר הספיק להכירו משתי התרומות המכובדות שהעניק לו ב'מנחה-מעריב'. הוא התיישב בנינוחות על יד ר' משה אהרן, וביקש לפתוח עימו בשיחה קצרה.
"הקשב נא לי צדיק יקר", פתח הגביר, "כשראיתי בך היום את מידת יושרך וצדקתך, ואת מסירות נפשך הגדולה למען הישיבה הקדושה, נשאת מאוד חן בעיני. והנה כשיצאתי לאחר מעריב אל בית העסק הגדול שלי כאן במרכז העיר, ניגשתי היישר אל עסקיי, ובסייעתא דשמיא מופלגת עלתה ההצלחה למעלה מן המשוער, ברכתך הכנה פעלה כנראה את פעולתה, הכל התנהל בזריזות למישרים, וכעבור זמן קצר 'סגרתי' כמה עסקאות טובות, שהניבו פירות של רווחים נאים ביותר. יצאתי מבית העסק לביתי בלב מלא שבח והודיה לבורא ב"ה, על ההצלחה היומית היפה של הביזנס, וכאות תודה לקל הטוב והמטיב הפרשתי סך הגון לצדקה.
"והנה עתה כשעברתי כאן בדרכי הביתה, וראיתי האור בוקע מחלונות ביהכ"נ, נכנסתי לראות אולי יימצאו כאן 'בעלי צדקה' הרגילים במלאכתם כאן, כדי לחלק לידיהם מן הצדקה הגדולה. אך היות שאיני מוצא כאן כעת אף אחד ברצוני להעניק לך את כל הסכום כולו, לפאר את בית ה' שבירושלם קרתא דשופרא".
על אתר שלף המיליונר מכיס חליפתו המהודרת 'מעטפה' שמנה ונכבדה מלאה מרשרשים של כמה אלפי פרנקים טבין ותקילין! כשרבי משה אהרן מודה לו ולהשי"ת המשלחו בכל לב, ונפרד ממנו בשלום.
ואף אנו למדנו אגב אורחא, כמה טובה וברכה הביאה ההקפדה על 'תפילה בזמנה', כאשר קיים בנפשו "את פניך ה' אבקש", בתפילתו הסדורה כראוי לפי מעלתו – שזכה על ידי זה לאותה ברכה עצומה בשפע רב, ואילו היה 'מוותר' על הקפדתו, ומקל לעצמו להתפלל 'רק' באותו יום לאחר הזמן כדי שלא לפספס את מעמד הצדקה של שחרית, היה ככל הנראה יוצא משם עם מאה פרנק בלבד, ותו לא מידי!
(טיב הקהילה)
סיפורים כאלו ראיתי די הרבה
אני מתפלל בשנים האחרונות לקדוש ברוך הוא ונא אל תצריכני לא לידי מתנת בשר ודם, נמאס לי השנור מכל וכל, אבל גם בהסתרה הזאת של התקופה האפלה של השנור ראיתי את הקדוש ברוך הוא, כאחד שאינו מסוגל בלי ללמוד הייתי מתיישב ללמוד כאילו אני בביתי בירושלים, ומדבר בלימוד לפעמים עם כל מיני אנשים, לא הייתי צריך "להסביר" להם מה מטרת בואי, בכמה מן הנסיעות שלי לחו"ל הייתי לפעמים פוגש בבית המדרש כמה שנורערס שהיו באים לאסוף כסף, הם היו אומרים לי בסקרזם בשביל ללמוד אתה יכול להישאר בירושלים, ברוב המקרים לא טרחתי אפילו לענות ובמקרים בודדים שכן טרחתי לענות עניתי שהקדוש ברוך הוא נותן ולא הגבירים, פשוט נגזר עלי חובת גלות, ואני מפרש את המשנה והוה גולה למקום תורה, שגם אם ייגזר עליך גלות שתזכה וזה יהיה רק למקום תורה, ואני לא אמור להחליף את הקדוש ברוך הוא בעבודה, אני אמור לקיים את מצוותיו והוא אמור לדאוג לצרכים הגשמיים שלי, ב"ה למרות ש90% אחוז ויותר מזמן הנסיעות למדתי, תמיד כשחזרתי הבייתה כיסיתי את חובותי לתקופה ההיא