פרשתנו מורכבת מתוכחה גלויה ורחמים נסתרים.
משה רבנו עומד ומוכיח את עם ישראל נחרצות על תהלוכותיהם לאורך ארבעים השנים בהן הם שהו במדבר. הוא הולך ומונה את כל אותם מקומות בהם הם הכעיסו את ה'. מנגד, מאמצעה של הפרשה הוא מונה את כל אותם מלכים שהביס ה' מפניהם כדי לפנות את הדרך לישראל עם קרובו ההולכים וקרבים אל הארץ המובטחת.
צורת התוכחה ורצף האירועים המוזכרים בפרשה מעלים על נס שוב ושוב את הנהגתו הרחומה של הקב"ה עם בניו חביביו. הוא סולח לכל משוגותיהם ומרפא לכל מכאוביהם. הנהגת כרחם אב על בנים נשזרת לאורך כל הדרך ומבטאת את הקשר הייחודי של הבורא עם העם הנבחר.
לא בכדי פרשה זו נקראת לפני היום המר והנמהר בו אנו מתאבלים יחד עם השכינה הקדושה על גלות הדעת בה אנו מצויים זה אלפיים שנה. יש בה בפרשה הזו ובהבנה היוצאת ממנה את הדרך לשקם ולבנות את ההריסות. את האפשרות לצאת מאותה גלות נוראה ולחזור אל שולחן האבא שמצפה בכל יום לבניו אהוביו שישובו.
אם ננהג אף אנו כבנים לאביהם נזכה שאף בימינו תהיה ההנהגה סלחנית ומתפייסת כבדור המדבר.
למעשה דברים אלו שנויים במחלוקת במסכת קידושין דף ל"ו.
התנאים נחלקים שם בצורת הנהגתו של הקב"ה בזמן שישראל חוטאים.
'דתניא, בנים אתם לה' אלוקיכם. בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים. דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרויים בנים שנאמר בנים סכלים המה וכו"…
ובמקום אחר מביאה הגמרא את דבריו של רבי יהודה רק בנוסח מעט שונה.
'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, אין עושים רצונו של מקום אין נקראים בנים'.
ומבואר שעשיית רצונו של מקום היא זו המגדירה אותנו כבנים לה'. מהו אותו רצון ומהי עומק כוונת הגמרא?
בביקורי במושב נופש בצפון הארץ באחת השנים נתקלתי במראה מעניין.
שהיתי באותו מושב ימים מספר עם כמה מבני המשפחה, דבר שכמובן הצריך ביקור מידי בוקר בצרכנייה המקומית.
משעשע היה לראות את ההבדלים בין הסופרמרקט העירוני התוסס והענק בעיר בה אני מתגורר לבין הצרכנייה המקומית. אמנם גם בסופרמרקט וגם בצרכנייה היו את כל המוצרים הנדרשים לאדם מן היישוב כדי למלא את ביתו בצרכים המינימליים, בסופרמרקט כי זה ייעודו ובצרכנייה כי אין מקום אחר ברדיוס הקרוב כדי לקנות בו כל מצרך יסוד שהוא… ובכל זאת ההבדלים גדולים מאד.
די אם נציין את שפע המותגים בסופרמרקט לעומת האופציה היחידה מכל מוצר שבצרכנייה…
ובכל זאת משהו אחד שמשך את תשומת ליבי בצרכנייה הקטנה והצפופה. הרוגע של האנשים. גם כשהחנווני היחיד שיושב שם קם לעיתים לסדר את המדפים או לפתור איזו בעיה בניהול החשבונות של העסק, הקונים מחכים בסבלנות אופיינית לאנשי מושב ואינם מאיצים במוכר לחזור לעמדתו ולערוך את החשבון.
אותי זה כמובן לא הרשים. כעירוני ממוצע כל חפצי היה להיכנס לקחת לשלם ולצאת, כמה שיותר מהר. אבל כחלק מנופש הבנתי שאין לי אלא להיכנע לתכתיבי המקום ולזרום עם הזמן והאירוע…
לא כל כך הבנתי מה גורם לו לחנווני הנחמד לתזז בין המטלות ולעשות יותר ממה שמוטל עליו, בהבנה שלי אם אתה מקבל משכורת על דבר מסויים אותו אתה אמור לעשות למה לך לקחת על עצמך עול אותו אתה לא חייב לשאת?! בסופרמרקט העירוני לא תמצא אף פעם מוכר שיקום לנקות את השמן שהתנפץ ונשפך… בשביל זה יש את מי שתפקידו לנקות.
תמיהותיי נפתרו כשבעל הצרכנייה נכנס פתאום והמוכר ממקומו קרא לו: "אבא, סידרתי את החמוצים במקום, אין צורך לטרוח. גם את הניירות של הסַפָק למחר שמתי במגירה בניילונית כדי שתוכל לתת לו אותם מיד".
הבנתי הכל!
החנווני הוא בנו של בעל העסק, הוא לא פקיד שמקבל משכורת והולך. העסק המשפחתי זורם לו בעצמות. זה איכפת לו.
זוהי הנהגה של 'בנים'. להבדיל מעבדים או בשמם העכשווי 'פקידים', בנים הם עושי רצונו של בעל העסק. תפקידם אמנם מוגדר אבל יש להם אינטרס שהכל ידפוק ויצליח.
עולמינו הענק על גלקסיותיו יצוריו ורבבות בעלי החיים שלו הם עסק שצריך לתפקד. הניהול הופקד בידינו, ישראל עם קרובו. השאלה היא אם אנחנו מנהלים שמקבלים משכורת בעולם הבא או בנים העושים את רצונו של מקום גם מעבר לתפקיד המוגדר אותו הציבה בפנינו ההשגחה העליונה.
רצונו של מקום מתבטא לא רק בעשיה של מה שחייבים ואין ברירה. עשיית רצונו מתבטאת דווקא איפה שאנו שוקדים על לפנים משורת הדין. זהו ההסבר ב"לא נחתם דינה של ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה".
כשמתבוננים בתוכחתו של משה לבני ישראל מול נפלאותיו וחסדיו של בורא העולם שהנחה אותם והלך לפניהם, נוכחים לדעת שההנהגה היא של אבא לבנים. הפרשה הזו שפותחת את 'שבוע שחל בו' החורבן הנורא מלמדת אותנו גם את צידו השני של המטבע. אם ננהג גם אנו כבנים העוסקים בעשיית רצונו של אבינו נזכה בוודאי לחזות עין בעין בהנהגה הרחומה הזו בגלוי בקרוב בימינו.