קנאה היא גלות. היא אחת מהגלויות הקיימות. הכאב שאתה מרגיש הוא כאב פנימי. הרה"ק מפיאסצנא זיע"א כתב בתחילת ספרו הכשרת האברכים, שמה שהאדם מרגיש בדבר שהוא נוגע בו בידיו אם הוא חם או קר, זה מפני שיש לו בתוך גופו חום וקור, וכשהוא נוגע בדבר חם, החום שבגופו מתעורר וזה מה שהוא מרגיש, וכן להיפך. הוי אומר: לא את הדבר החיצוני הוא מרגיש, אלא את החום או הקור הטבעי שנתעורר אצלו בפנים. אפשר לראות זאת בחוש בדרך משל כששני יהודים יושבים יחד ומדברים דברי חיזוק המחממים את הלב, שהם מתחממים מבפנים. החיצוני מחמם את הפנימי.
מי שמרגיש כאב בראותו איש אחר מצליח, את כאבו האישי הוא מרגיש, והדבר גלוי לכל, כי מדובר בכאב עמוק ביותר שאינו יכול להיות כאב חיצוני. והעצה היא שמתוך כאבו יקום וידבר עם ה', וכה יאמר: "עכשיו הגיעה אלי הידיעה שאני רחוק ממך. ראיתי זאת בעיניי. עזור לי, תראה לי היכן אני טועה". וכשיזכה והקב"ה יראה לו היכן הוא טועה ויתחיל לעבוד את ה' באמת, יבוא רפואה לנפשו ויוסר כאבו.
הרי הקנאה היא דבר מעורר פלא. מה כואב לך? שראית את פלוני? כשהיית בביתך, לא כאב לך כלום. כיון שיצאת, בא לך הכאב. למה? כי ראית משהו. אם כן מדוע כואב לך כל-כך? אין לזה שום הגיון אם לא שהתעורר בך הרגשת הפסד על חייך האישיים.
והטוב שבזה הוא שכך האדם רואה שמשהו חסר לו. אלמלא כן, היה ממשיך לחיות עם החולי. עכשיו הקנאה הזכירו לו שהוא צריך רפואה.
אנשים אינם מפרשים נכונה מאמר חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, ולכן הם חושבים שתחרות בין תלמידים בישיבה וכדומה, היא זו שתביא חכמה. אדרבה, הקנאה היא זו שמזכירה לאדם היכן הוא צריך להשתפר. הנה לגבי מה אמרו חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה? הם אמרו זאת לגבי שני מלמדים שמותר להביא עוד מלמד במבוי שכבר נמצא בו מלמד אחד, ואין בזה משום השגת גבול, כי אדרבה, קנאת סופרים תרבה חכמה. מה הפשט? הפשט הוא כך. כשירגיש המלמד את כאב הקנאה, הוא ייזכר לפשפש במעשיו ולראות מה אינו נכון אצלו.
ביתר ביאור: המלמד יש לו נסיון תמידי. כל יום הוא צריך להכין את החומר ולבוא לשבת עם הילדים. זה דורש הרבה כח. ובכן, אם הוא המלמד היחידי כאן, הוא יכול לעשות לעצמו הנחות. יום אחד הוא נותן לילדים חופש ויום אחר הוא אומר להם לחזור על הנלמד. כן? אתם זוכרים זאת משנות התלמוד תורה? מתי הוא מתעורר? כשנפתחת כיתה מקבילה, והמלמד של אותה כיתה מגיע עם כל הכוח ומשקיע את כל מרצו ודמו, שהרי הוא עדיין בשנה הראשונה לתפקידו. עכשיו הוא מתעורר. הוא מבין שאינו יכול להמשיך כהרגלו.
אכן שני חלקים יש לזה. החלק האחד הוא מה שהוא רואה שהתלמידים של הכיתה המקבילה מחבבים עד מאוד את מלמדם ונחלה מזה. זהו בוודאי חורבן נורא. זוהי הקנאה החולה המוציאה מן העולם ואינה מרבה חכמה בשום צד. החלק השני הוא מה שהוא נזכר שאינו עובד את ה'. הקנאה נותנת לו להבין שהכאב האמיתי שיש לו הוא מכך שהוא יודע שהוא עושה מלאכת ה' רמיה, והנה על זה נאמר קנאת סופרים תרבה חכמה, כי עכשיו כשיבוא לביתו, יתן הודאה לה' ויאמר: רבונו של עולם! אני מודה לך שפתחת כיתה מקבילה.
מתנת הכאב
הרבה אנשים המשמשים כמלמדים, כשרואים שפותחים כיתה מקבילה, הם מתרגזים על הקב”ה, אם כי בוודאי אינם אומרים בפה מלא שהם ברוגז על הקב”ה, אלא אומרים שהם ברוגז על המנהל ושאינם סולחים לו, וכך הם עוזבים את מלאכתם ויוצאים בבעיטת רגל. אבל מי שיש לו שכל בקדקדו, לא זו בלבד שאינו מתרגז, אלא אף נותן הודאה לה', כי הוא אומר: אלמלא כן, לא הייתי רואה את חסרונותיי והייתי ממשיך להתנהל כפי שהתנהלתי עד כה, ולא הייתי ממלא את תפקידי כיאות. אני נהנה שפגשתי את הכאב, כי אני רוצה להשתפר. זהו הפירוש תרבה חכמה. פלוני היה שליח להזכירני. לא מעניין אותי מה קורה אצלו, איני מסתכל על הצלחותיו, אבל סוף כל סוף היה לי איזה כאב שהזכיר לי שאיני ממלא את שליחותי.
בכל קנאה שהאדם מרגיש, הוא צריך לשאול את עצמו: "למה זה כואב לי? למה?". הנה הדבר מצוי שהאדם מתרגז על עצמו על כך שהוא מקנא. לא די לו שהוא סובל מצער הקנאה, אלא שעכשיו הוא סובל גם מהאשמה ותחושת ההשפלה. "מדוע אני מקנא? כזה שפל אני?!".
אינך שפל. להיפך, אתה מרומם ונעלה, אתה בעל מדרגה. אתה מרגיש שאינך יכול להמשיך לחיות בשטחיות, ולכן אתה כל-כך כאוב. כשאתה רואה את חברך חי כיהודי ונזכר שאתה לא, זה מעורר בך כאב. נדמה לך שהכאב נובע מכך שאתה ירא מכספו וכבודו, אך למען האמת כואב לך מצבך האישי, ואם כן תן תודה לריבונו של עולם ששלח לך סימן להשתפר, וכך תתרבה חכמתך ותהיה לך הנאה גשמית ורוחנית.
(מתוך שיעור ליל שישי פרשת תולדות תשפד)