"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:" (יח, ג-ד)
יסודות נפלאים בחינוך הבנים והתלמידים מתגלים בין נבכי פסוקים אלו, כשכולם בנין אחד להם כפי שנראה בס"ד:
הרגילות היא כשהתורה מביאה שמות שני אנשים, הראשון נזכר בלשון 'שם האחד' והשני נזכר בלשון 'שם השני', והנה כאן בפסוקים אלו כתבה התורה גם על הבן השני 'ושם האחד' ולא כתבה 'ושם השני'? קושיא זו כבר עמד עליה באור החיים, וראיתי באור נפלא בספר מקדש הלוי (לגרי"צ דינר), שבאה התורה לומר לנו, כי כל ילד הוא אחד להוריו! אין ילד ראשון וילד שני, המחשבה וההסתכלות של ההורים צריכה להיות שכל ילד הוא האחד שלהם, עם הכשרונות שלו, עם הכוחות שלו, ומבלי להשוות אחד לרעהו בשום מעלה וחסרון, רק כך כל אחד מהילדים יוכל למצות את כוחותיו וכשרונותיו אשר חנן אותו אלוקים. יסוד זה הוא גם בתלמידים, כי כשכל תלמיד יהיה בן יחיד לרבותיו, כשהוא יהיה 'האחד', מבלי להשוותו לאחרים, רק כך כל אחד יוכל להוציא את המירב שיש בו מן הכח אל הפועל.
עוד עמדו המפרשים בדיוק פסוקים אלו (אור החיים ובעל הטורים): מדוע לא קרא משה לבנו הראשון 'אליעזר', הרי המאורע של "אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" שעל שמו קרוי הבן השני 'אליעזר', היה קודם למאורע של "כי גר הייתי בארץ נכריה" שעל שמו קרוי הבן הראשון 'גרשום'? וראיתי יסוד נפלא שמביאים בשם מרן הגר"מ פיינשטיין (אהל משה), שמשה רבנו רצה להראות לנו בזה השתלשלות הניסים שקרו איתו, שמחמת שהרגיש "גר בארץ נכריה" ולא נדבק בו מאומה משכניו עובדי העבודה זרה, לכך זכה אח"כ ל"אלוקי אבי בעזרי", ולכך שינה סדר השמות. ודבריו הם יסוד נוסף במעלת היחודיות שבכל 'יחיד'! כי גם בין התלמידים והחברים, תמיד כל אחד צריך להרגיש שהוא 'אחד' בתוך רבים, לא להסחף ח"ו אחרי דעות כוזבות של האחרים, לא להדבק בנגע הבטלה של הבטלנים וכו', תמיד לשמור על היחודיות שלו בתור יחיד, ורק חברים שיוכל לקבל ולהתחזק מהם, אתם ידבק ויתחבר.
מעתה נפלא הוא הדיוק עליו עמד בעל הטורים: מדוע בבן הראשון כתוב "כי אמר גר הייתי" ובבן השני לא כתב "כי אמר"? אלא שענין זה של להיות בבחינת 'גר' ויחיד בתוך רבים – לשמור על היחודיות של האחד של להסחף אחרי הסובבים אותו בדעותיהם וכזביהם, זה דבר שיש להשרישו חזור והשרש, אדם צריך להזכיר ולומר לעצמו כל הזמן, כי הוא יחיד בתוך רבים, רק כך הוא יוכל לשמר לעצמו את המנגנון של הבקרות העצמית החיובית.
מעשה היה בישיבת פוניבז' שבין התלמידים נמנה בחור מחו"ל שאביו היה עשיר גדול, באחד הימים נודע שהבחור לומד בערב לימודי חול מלבד הלימודים שלומד בישיבה, הדבר נודע להנהלת הישיבה וכיון שהיה בדבר פתח למכשלה גדולה, התקיימה אסיפה בה השתתפו ראשי הישיבה מרן הרב מפוניבז' זצ"ל מרן המשגיח ר' יחזקאל זצ"ל ומרן הרב שך זצ"ל, ולאחר ששמעו את פרטי הענין נמנו וגמרו להוציא את הבחור מהישיבה.
משפחתו של הבחור היתה גרה בקהילה בה שימש רב קהילה שהיה ת"ח חשוב מאוד, ולאחר ששמע את ההחלטה על הוצאתו של הבחור מהישיבה, הגיע במיוחד מחו"ל ונפגש עם הנהלת הישיבה לבקש על הבחור, וטען שהבחור הוא בן יחיד להוריו ולכך לא כדאי להוציאו מהישיבה, שלחו אותו למרן הרב שך, ורב הקהילה טען בפניו שהבחור בן יחיד להוריו וכו', אמר לו מרן הרב שך: 'לאב זה יש בן יחיד ולי יש שלוש מאות בנים יחידים!! [כך היה אז מספר הבחורים בישיבה] זוהי פירצה ואי אפשר להשאירו בישיבה' (בשם הגר"ז שוב).
פעם בא לישיבת טלז בליטא, גביר גדול שחיפש שידוך הגון לבתו המהוללה, ניגש הגביר לראש הישיבה הגרא"י בלוך בבקשה שיעזור לו למצוא את הבחור הכי טוב בישיבה, אמר לו ראש הישיבה שיבוא עימו להיכל ביהמ"ד ושם יחפשו יחד בחור שיתאים לו.
נכנסו שניהם לבית המדרש וראה הגביר בחור אחד שמפלפל בלימוד עם שאר הבחורים בהתלהבות גדולה כדרך מלחמתה של תורה, ושאלו הגביר אודות בחור זה, וענה לו ראש הישיבה 'הלא הוא הבן יחיד שלי'! וסבר הגביר שכוונת ראש הישיבה שהוא רוצה בשביל בנו יחידו בת מאחת המשפחות המיוחסות בישראל ולכן אין זה מתאים לבתו של הגביר, כעבור מספר דקות ראה הנגיד בחור נוסף שהיה כל כולו שקוע בלימוד ולמד בהתמדה נפלאה וניכר היה עליו שכל עולמו הוא רק דף הגמרא שלפניו, ושוב שאל הגביר את ראש הישיבה מה הוא אומר אודות בחור זה, ושוב ענה לו ראש הישיבה 'הלא הוא הבן יחיד שלי'! בתמיהה רבה שאל הגביר את ראש הישיבה, וכי שני הבחורים הללו בניך הם ושניהם יחידים הם? ענה לו ראש הישיבה 'יש לי בישיבה מאתיים חמישים בנים ולכל אחד ואחד מהם היחס שלי הוא כמו שמתייחס אבא לבן יחידי' (ספר אהל משה בשם הגר"מ גיפטר זצוק"ל).
כך ראו גדולי הדורות את תלמידיהם, כל אחד כבן יחיד ממש, ומזה צמחו דורות של גדולים וצדיקים שהאירו את שמי עם ישראל.