"אלה המצוות והמשפטים אשר ציווה ד'"
בזמנים קשים, כאשר תוקפות את עם ישראל צרות רבות, מבית ומחוץ, לכלל ולפרט, אנו עומדים נבוכים, תוהים על מה ולמה באות עלינו הצרות האלה. באה התורה וכותבת לנו דברים מפורשים.
אומרת התורה: "אם בחוקותי תלכו וכו'", או אז מובטחת לכם ברכה גדולה בפרנסה וכלכלה – "ונתתי גשמיכם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", וגם בשלום ובביטחון – "ונתתי שלום בארץ… והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם".
ובמה הכל תלוי? ב"אם בחוקותי תלכו", ואמרו חז"ל: "שתהיו עמלים בתורה". כלומר. הכל כפוף לתורה. התורה קובעת ומכתיבה את הבריאה, ומשפיעה על כל אשר בה. כל ההנהגה של כל הבריאה תלויה בעמל התורה!
קשה לאדם להבין שהתורה מנהלת את הבריאה
אחד הנדיבים הגדולים של הישיבה התארח בשבת אצל מורנו ראש הישיבה (מרן הגראי"ל שטיינמן). ביום שישי הוא תינה בפני ראש הישיבה את צרותיו ותלאותיו, וראש הישיבה אמר לו להתחזק בשלושה דברים: ב"אמן יהא שמיה רבא", במאה ברכות, ולהיזהר מלדבר דברים בטלים בבית הכנסת.
הוא תהה: "וכי הכל תלוי בזה? הרי צריכים לקרוע שערי שמים!".
אמר ראש הישיבה לאותו גביר: "קשה לנו להתכופף ולהבין שהתורה מנהיגה את הבריאה. הרי מה הם שלושת הדברים שאמרתי לך להתחזק בהם? אלו דברים שחז"ל מגלים לנו את סגולתם. זוהי תורה כפשוטה!
"אומרים חז"ל (שבת קיט ע"ב): 'כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מבורך' בכל כוחו – קורעין לו גזר דינו'. זה יכול להתפרש כענין של קבלה וסודות התורה. אבל לא! זה כפשוטו! זה מה שחז"ל אומרים – שהתורה מנהיגה את הבריאה. הפשט הפשוט הוא, שאם אדם באמת רוצה ומבקש בכל ליבו ששמו הגדול יהא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא – זה קורע גזר דין!".
קשה לנו להכיל דבר כזה. איך יתכן שצרות גדולות ונוראות יעלמו בגלל "אמן יהא שמיה רבא" אחד? אבל זו האמונה בדברי חז"ל! אם התורה מכתיבה לבריאה את ההנהגה שלה – צריך לעשות מה שהתורה אומרת, ומובטח לנו שהדבר יפעל את פעולתו, בדיוק כפי הבטחת התורה.
כתב הטור (אורח חיים מו): "דוד המלך ע"ה תיקן מאה… כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל מאה ברכות, ועל כן תיקנו חכמים ז"ל אלו הברכות סדר העולם, והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום".
יאמר האדם בליבו: לעומת מאה אנשים שמתים בכל יום – איזה כח יש למאה ברכות למנוע זאת? אפשר אולי להבין שכדי להציל אדם אחד ממוות, כל כלל ישראל יקבל על עצמו לברך מאה ברכות, אבל מאה ברכות בכל יום תמורת מאה אנשים?! לא נשמע הגיוני. כדי למנוע את מותם של מאה אנשים ביום, צריך לעשות דברים הרבה יותר דרסטיים.
אבל זו טעות! כשהתורה מכתיבה וקובעת את ההנהגה של הבריאה, יש כח למאה ברכות להציל מאה מתים בכל יום! לתורה יש דרכים משלה, והיא יכולה בבת אחת להפוך את כל הבריאה.
כך גם הענין שלא לדבר בבית הכנסת. תקופת 'גזרות ת"ח-ת"ט', היתה אחת התקופות הנוראות בעם ישראל. רבבות אלפי ישראל נהרגו ונשחטו על קידוש ה', וקהילות רבות נחרבו עד היסוד, בעל ה'תוספות יום טוב' ערך שאלת חלום, כדי שיודיעוהו מן השמים על מה עשה ה' ככה לעם ישראל. והתשובה שקיבל מן השמים היתה, שזהו עונש על שהקלו ראשו באיסור החמור של שיחה בשעת התפילה. בעקבות זאת תיקן ה'תוספות יום טוב' 'מי שברך' מיוחד למי שניזהר מלדבר בשעת התפילה.
אם כן, יש לנו את שלושת הדברים האלה מרבותינו הקדושים. צריך להאמין שהתורה קובעת ומכתיבה את הנהגת הבריאה, צריך להאמין בחז"ל ולקיים את דבריהם, ואם הם אומרים שיש כח רב ועצום בשלושה דברים אלו – צריך להתחזק בהם, ומובטח לנו שהם יפעלו את פעולתם העצומה.
הבריאה כפופה לתורה
רבי שמריהו גריינימן סיפר בשם אביו, רבי שמואל גריינימן, שהיה מהמקורבים של ה'חפץ חיים' זצ"ל:
בערוב ימיו של ה'חפץ חיים' נערכה אסיפה ציבורית שעסקה בענין רוחני חשוב. למרות שטלטולי הדרך היו קשים מאד ל'חפץ חיים', הוא החליט לנסוע לאספה משום חשיבותה.
אבל היתה בעיה טכנית. לא היתה רכבת אחת שהובילה אל היעד, אלא היה צורך להחליף רכבת באמצע הדרך. בין לבין היה 'חלון זמן' של חמש דקות, שבו נוסעי הרכבת הראשונה עשו את דרכם מרציף לרציף ועלו על הרכבת השניה. אולם ה'חפץ חיים' בערוב ימיו נישא על כיסא, והעברתו מרציף לרציף היתה איטית ונמשכה כרבע שעה, איך יספיק להגיע לרציף השני, הרי יאחר את הרכבת? אך למרות זאת ה'חפץ חיים' החליט לנסוע ויהי מה, ומן השמים יעזרו…
רבי שמואל גריינימן ליוה את ה'חפץ חיים' לאספה. מהרגע שעלו על הרכבת – ליבו של ר' שמואל הלם, הרי צריך נס משמים כדי שיספיקו להגיע לרכבת השניה בזמן.
אדהכי והכי, הם הגיעו לרציף והחלו לרדת מן הרכבת. והנה, לתדהמתו, ראה ר' שמואל לנגד עיניו את הרכבת השניה חונה בסמוך, באותו רציף של הרכבת הראשונה! נוסעים רבים שהמתינו לרכבת השניה ברציף הרגיל, שמעו את הכרוז מודיע כי חל שיבוש במקומה של הרכבת, והורה לנוסעים למהר ולהגיע לרציף שבו היא חונה. הם נאלצו לרוץ במהירות רבה אל הרכבת שחנתה הרחק מן הרציף הרגיל והגיעו אליה כשהם מתנשפים מן הריצה. לעומת זאת, ה'חפץ חיים' נישא בנחת ממקום ירידתו מן הרכבת הראשונה אל הרכבת השניה, והגיע בתוך שתי דקות…
כשנשאל נהג הקטר לסיבה שחרג מן הרציף הרגיל, השיב במבוכה: "עשרות שנים אני נהג קטר ברכבת הפולנית, ומעולם לא קרה לי כדבר הזה, שהתבלבלתי במסילות ועליתי על מסילה שהובילה לרציף מרוחק…".
רבי שמואל התפעל: איזה מופת! הוא סיפר על כך בהתרגשות ל'חפץ חיים', אך ה'חפץ חיים' השיב לו בנחת: "מה אתה מתפעל? אני נסעתי לכבודו יתברך, אז הקב"ה עזר לי"…
כל כך פשוט! אם הבריאה כפופה לתורה – היא תתאים את עצמה לפי הצורך. ואם ה'חפץ חיים' צריך להגיע במהירות לרכבת השניה – הרכבת תיעצר בסמוך לראשונה…
קנין התורה העקרי – עמל ויגיעה
כאמור, הכל תלוי ב"אם בחקתי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה". הבריאה כפופה לתורה, ולא לתורה בעלמא, אלא לעמל התורה!
מהו עמל התורה? לשם מה הוא נצרך?
אומר המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: ההבנה הפשוטה היא, שעמל התורה הוא אמצעי, כך היא הדרך ללמוד. אך לו יצוייר שהיה אפשר ללמוד בלי עמל – העמל לא היה תנאי ללמוד.
אבל חז"ל אומרים לא כך! לכאורה, המצב הטוב ביותר היה, אילו לא היתה שכחה בעולם, והאדם היה זוכר את כל תלמודו. מה רע בכך? מה רע שנזכור הכל ונהיה רבי חיים קנייבסקי?… ולמה נגזרה עלינו שכחה? מובא בירושלמי שהטעם שנגזרה שכחה על האדם, היא כדי שיעמול בתורה.
צא וראה: בדרך כלל, זיכרון מתנגש עם עמל, כשאדם זוכר – הוא מרגיש פחות צורך לעמול. לכן לקחו ממנו את הזיכרון, ובראו לו את השכחה – כדי שיעמל. רק מי שידוע עליו שהזיכרון לא ירפה את עמל התורה שלו, מן השמים משאירים בו את כח הזיכרון. אך כל השאר זקוקים לכח השכחה, כי באופן זה הם יאלצו לעמול בתורה.
רואים שעמל הוא אבן היסוד של תורה, זה התנאי של תורה!
מסביר רבי ירוחם דבר נפלא: ההבנה הפשוטה היא, שכשאדם לומד תורה, את התורה הזו הוא בונה. כשאדם בונה בית – הבית שלו.
אבל תורה – לא האדם בונה! התורה היא מציאות. התורה נמצאת וקיימת בעולם, היא המציאות הכי חזקה שישנה בריאה. העולם עומד על תורה, ואם יבטל דבר אחד מן התורה – כל העולם יחזור לתוהו ובבוהו.
על יד עמל התורה – התורה מוכנה להיקנות ללומד, ואז התורה הופכת להיות "תורה דיליה". אבל השאלה היא איך קונים את התורה? אדם שעובר ליד שכונת וילות ומביט על בנין פאר, ואפילו אם יכנס פנימה לתוך הבית וישוטט בו, הבית עדיין אינו שלו, כדי שהבית יעבור לרשותו ויהיה שייך לו, עליו לעשות בו קנין.
וזה הרבה יותר עמוק. אומרת הגמרא (סנהדרין צט ע"ב): "ונפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" (משלי טז, כו) – "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר". אומר רש"י: "נפש עמל עמלה לו – מפני שעמל בתורה, תורה עומלת לו – שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה. וכל כך למה? מפני ש'אכף' – שכפף פיהו על דברי תורה".
נתחדש כאן, שכשאדם עמל בתורה, התורה עצמה צריכה רשות להיקנות לו. היא באה לקב"ה ומבקשת ממנו, שהיא רוצה להיקנות לאותו אדם, שהקב"ה יגלה לו את טעמיה וסדריה – "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (שם ב, ו).
זה בכלל לא במושגים שלנו. אנחנו מבינים מהלך פשוט: כשאני לומד – אני לומד, אם תפסתי – מה טוב, ואם לא תפסתי – לא תפסתי. אבל אין זה כך! כשאדם לומד ועמל, התורה מבקשת רשות להיקנות לו.
גם בדור שלנו יש לנו את המושגים האלה. אחת הדוגמאות הבולטות הוא רבי חיים קנייבסקי. שכנו רבי ראובן פיין אמר עליו לפני עשרות שנים: "אני אומר לכם שאחרי הסטייפלר, הדלת לא תיסגר אצל רבי חיים"… ומנין ידע זאת? לא רוח הקודש דיברה בו, אלא הבנה פשוטה, אמר: "אני שכן שלו, אני רואה שהאור בחדרו אינו כבה, האדם הזה כמעט לא טועם טעם שינה, וכשהוא עמל במקום זה – תורתו עומלת לו במקום אחר". התורה מחזרת אחריו, ומבקשת רשות מאת ה' להיקנות לו.
מהו עמל התורה? דברי תורה אינם באים מאליהם, צריך למסור את הנפש לכבוד שמים! רק כך זוכים לתורה! אתה רוצה לזכות לתורה? תתנתק מכל העולם ותשקיע עצמך בתורה.
איש אחד אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה
ה'נודע ביהודה' (שו"ת תנינא יורה דעה סימן י) נשאל אודות: "איש אחד אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה, ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שרפה לצוד ציד, או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית".
ה'נודע ביהודה' פוסק להיתר, ואומר שאין בזה צער בעלי חיים, ומביא שתי סיבות: ראשית – כל דבר שיש בו צורך לאדם, אין בו משום צער בעלי חיים, ושנית – לא שייך צער בעלי חיים אלא כשמצערם ומניחם בחיים, אבל כשממיתם – אין בזה משום צער בעלי חיים.
אך לגופו של ענין מוסיף ה'נודע ביהודה' בזה הלשון: "ואמנם מאוד אני תמה על הדבר… איך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!"
הזמן יקר, ואתה מכלה אותו על הבלים?!
רבי ירוחם תמה, איך יכול להיות שבן תורה יסיים את לימודו לפי השעון?! היתכן כדבר הזה שברגע שמסתיים ה'סדר', הוא סוגר את הגמרא ויוצא מבית המדרש?! הרי הוא צריך לחיות את הלימוד, ואיך הוא מסוגל להתנתק ממנו רק בגלל שהשעון מורה לו שה'סדר' הסתיים?!
על יהושע נאמר (שמות כד, יג): "ויקם משה ויהושע משרתו". אומר רש"י: "לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. ואומר אני, שהיה התלמיד מלווה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר".
כל חייו של יהושע היו סביב רבו, משה רבנו. הוא היה צמוד אליו כל העת, ואין זה משנה היכן משה רבנו נמצא – בבית או בבית המדרש. אין מציאות של היפרדות התלמיד מהרב, לכן, גם כשעלה משה אל ההר – יהושע הלך איתו, ורק כשהגיעו למקום הגבלת תחומי ההר – נעצר.
וביקש מראש הישיבה "חדר טוב"
סיפר רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שכשלמד בישיבת 'בית התלמוד' בארצות הברית, הגיע פעם בחור חדש וביקש מראש הישיבה "חדר טוב". ראש הישיבה נעץ בו מבט תמה ואמר: "אצלנו במיר היו מקפידים שבשולחן האוכל יהיה חבר טוב, ומובן מדוע: גם בשולחן האוכל הבחורים המשיכו לדבר בלימוד, ולשם כך זקוקים ל'חבר טוב', שיהיה עם מי לשוחח בלמוד. אבל לשם מה צריך 'חדר טוב' – כדי לישון? מה נפקא מינה? הרי בין כך ובין כך נמצאים כל היום בבית המדרש, וכשאתה מגיע למיטה אתה נרדם מיד. ומה זה משנה מה מצב החדר ומי הם חבריך לחדר?"…
מורנו ראש הישיבה ורבי ראובן יוסף גרשונוביץ זצ"ל למדו יחד במשך חצי שנה, בישיבתו של רבי פסח פרוסקין בקוברין. ראש הישיבה מספר, שרבי ראובן יוסף לא ידע את שמו… ולמה שידע? הרי כשהם יחד הם היו שקועים בלמוד. וממילא אין זמן לשום דבר אחר מלבד הלימוד. אמנם הם התגוררו באותו חדר, אך בכל אותה תקופה לא היתה להם הזדמנות להחליף כמה מלים, זאת מסיבה פשוטה: לא היה מצב שבו שניהם היו ערים באותה עת. הרי כל אחד מהם היה לומד עד כלות הכוחות, ואז היה עולה על יצועו להחליף כח, ומהיכי תיתי ששניהם ילכו לישון באותה עת?…
זהו עמלה של תורה!
לביקורו התלווה הבן שלו
סיפרנו על הגביר ששהה אצל ראש הישיבה בשבת. לביקורו התלווה הבן שלו. שאל הבן את מורנו ראש הישיבה: "ילמדנו רבנו, איך זוכים למתיקות התורה?".
אמר לו ראש הישיבה: ה'אור החיים' הקדוש אומר בפרשת כי תבא (דברים כו, ח) על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב": "גם ירמז במאמר 'בכל הטוב' אל התורה… שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
ויש להבין, הרי הפסוק אומר (תהלים לד, ט) "טעמו וראו כי טוב ה'", לא צריך שנהיה בתוך התורה עם כל הרמ"ח ושס"ה, אלא די ב'טעימה' בעלמא כדי לראות את הטוב, ומדוע אם כן איננו מרגישים זאת?
על כורחך שאנחנו עדין לפני הטעימה… אם אנחנו במצב של חיפוש דרכים לזכות למתיקות התורה, הפשט הוא שעדין לא טעמנו מאומה מן התורה.
ראשית, צריך 'להיות בפרשה', להיות שייך לענין. בספר 'מנוחה וקדושה' מובא, שכשהגאון היה רוצה לבחון בחור אם לקבלו לישיבה, היה אומר לו ללמוד סוגיה ולחזור עליה פעם ועוד פעם. אם הוא היה רואה שככל שהוא לומד יותר, הוא מקבל יותר גיעשמאק בלמוד, יותר חשק וטעם – או אז היה מקבלו לישיבה. זו היתה הבחינה של הגאון.
אמר ראש הישיבה, שהדבר הראשון שצריך לעבוד עליו הוא 'להיות בפרשה'. אם אחד מרגיש שהוא יושב על קוצים ומחכה בקצר רוח מתי כבר יסתיים הסדר – הוא לא ב'פרשה' בכלל, הוא מופקע לגמרי. ואיך נכנסים ל'פרשה'? אין קיצורי דרך, רק ללמוד וללמוד, עוד דף גמרא ועוד דף והכלל הוא, שאמנם בהתחלה זה קשה, אבל 'עם האוכל בא התאבון'. כשם שלכדור הארץ יש כח משיכה המושך כל חפץ כלפי מטה – ברוחניות יש כח משיכה הפוך. כשאדם 'נכנס לפרשה', פועל בו כח משיכה כלפי מעלה. בכל פעם שהוא לומד, הוא עולה מעלה מעלה, ואז הוא זוכה להרגיש את המתיקות והנעימות של התורה הקדושה.
איך נעשים אדם גדול
שאלו את מרן הרב שך זצ"ל איך נעשים אדם גדול. אמר הרב שך, שבתורה יש כלל פשוט: השקעת ועמלת יותר – קיבלת יותר. נמצא ש'אדם גדול' הוא מי שלמד יותר.
ללמוד – אין הכוונה רק כשיש כח, כשמתחשק, או כשהתנאים מאפשרים. ללמוד פרושו: בתמידות, בכל עת ובכל מצב. ללמוד מתוך שקיעות, בעמל אמיתי, באופן כזה ששום קושי לא יוכל להפריע ללימוד.
קבלנו מרבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שהיסוד והכלל הראשון של קבלת עול תורה הוא: להקפיד על זמנים. אם הסדר מתחיל בתשע, לא להיזכר בחמישה לתשע בכל מיני סידורים אחרונים… כשמקפידים על הזמן ושוקעים בלמוד, שוכחים מכל הקשיים והטרדות וזוכים לקנות את קנייני התורה.
כח התפילה – תלוי בכח התורה
פתחנו את דברינו בצרות ובגזרות הקשות שיש בדורנו, מבית ומחוץ, לכלל ולפרט. אנו מתפללים לה', קורעים שערי שמים, מבקשים ומתחננים שיאמר לצרותינו די. ולמה תפילותינו לא נענות?
מובא בפרק שירה (פרק ד'): "זבוב אומר: בשעה שאין ישראל עוסקים בתורה, קול אומר קרא ואומר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ כי רוח ה' נשבה בו אכן חציר העם. ישב חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם (ישעיה מ, ו-ח). בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (שם נז, יט).
מה כל זה שייך לזבוב? מבאר רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: לזבוב אין קול רם וחזק, אבל יש לו יכולת לזמזם הזמזום שלו תמידי. זה כל הכח שלו.
כך ישראל, בשעה שהם לא עוסקים בתורה – הם צועקים ואין קולם נשמע. אם לא עמלים בתורה, הם כמו זבובים המזמזמים כל העת, אך הזמזום שלהם חסר תוחלת. אדם רואה זבוב טורדן, הוא מעיף אותו באצבעו ומסלקו מעליו.
"קול אומר קרא" – עם ישראל רוצים שקולם ישמע. אבל כדי שקולם ישמע – עליהם לעסוק בתורה ולעמול בה, ואז יזכו ל"בורא ניב שפתיים", הקב"ה ישמע את קולם ויענה לבקשתם.
(מתוך 'דורש טוב' ויקרא)