התחנה המרכזית הישנה, דרום תל אביב.
הילדה הקטנה השתרכה לצד אמה. הן שוטטו יחדיו עד שהתשישות והרעב הכריעו את הקטנה. היא התמוטטה ועוברים ושבים נזעקו להעיר אותה מעלפונה.
אחד מבעלי החנויות שהתוודע לסיפורן החליט על אתר לתמוך בהן. הילדה הוכנסה לפנימייה חרדית, גדלה והתחנכה עד שהקימה בית בישראל. ולבסוף: הסוחר שילם מכיסו הפרטי את כל הוצאות החתונה! נולד בן ראשון והסוחר כיסה את הוצאות הברית.
כאשר נולד בן שני ביקש אבי-הבן לכבד אותו בסנדקאות, בתגובה להצעה השיב בזה הלשון: "אם היית יודע מאיפה הכסף שלי – לא היית מכבד אותי בסנדקאות!"
אבי-הבן נבהל, אך לא העז לשאול… במקום זאת ניגש לכמה סוחרים באזור התחנה המרכזית הישנה, והתעניין במה עיסוקו של פלוני. התשובות זעזעו אותו: מדובר באחד מראשי הפשע באזור שמתפרנס מ"דמי חסות" שנעשקים כבר שנים מסוחרים תמימים!
הצטמרר האברך והחליט מיידית לנתק כל קשר עם הפושע.
חלפה שנה ונולדה לו בת. הוא אפילו לא טרח ליידע בבשורה את מטיבו לשעבר. אך להפתעתו הרבה הסוחר עצמו התקשר להתעניין. "מדוע לא סיפרו לי על השמחה?"
בלית-ברירה רמז לו האברך אודות ה'קלא דלא פסיק' (השמועות הרעות) אודותיו… ביקש ממנו הסוחר שיבוא לפגוש אותו בחנות. האברך שלא רצה להיות כפוי-טובה הגיע לפגישה, שם סיפר לו הסוחר כך:
"לפני עשרים שנה ניסה אחד מראשי הפשע לסיים את חיי. רב יעץ לי לקבל על עצמי לתמוך במשפחה, ובכח ה"צדקה תציל ממות" אנצל. אך כעת שאינך רוצה להיתמך ממני, לפחות תברך אותי באריכות ימים.
האברך אמנם בירך, אך בתוך פחות מעשרים וארבע שעות השיגה יד אלמונית את אותו סוחר. הניסיון שמלפני עשרים שנה – צלח הפעם! רח"ל.
מגיד מישרים, הגאון רבי ששון פנירי שליט"א, סיפר את המעשה הנורא הזה והמסר שניתן ללמוד ממנו נורא לא פחות:
כל מי שהתבונן במעשיו הנאצלים של הסוחר – במשך עשרים שנה תמימות!!! – הגיע למסקנה הפשוטה שהסוחר מחזיק בחיים את האומללה. אך מה הייתה האמת? שאותה אומללה היא-היא שהחזיקה אותו בחיים!
*
וכעת לסיפור נוסף בו משתף אותנו הקורא הנאמן 'אביגדור':
יצאתי מתל-אביב לכיוון הצפון הרחוק, בקו 841. בחצות הלילה ירדתי בכביש הראשי בסמוך לחצור, והמתנתי לרכב שיעלה אותי לעיירה. לידי עמד חסיד גור, שאף הוא המתין למישהו שיקרב אותו אל ביתו שבקריה החסידית.
הכביש לא שקק רכבים, ואנחנו ממתינים בסבלנות – וכי הייתה לנו ברירה אחרת? סוף-סוף ראינו רכב שמגיע ומאותת שמאלה, משמע הוא בדרכו לחצור. מבלי שביקשנו עצר הרכב לידנו.
נכנסנו והנהג שאל: "להיכן אתם צריכים?" ענינו לו שלא נטריח אותו, ושיוריד אותנו ליד בנין המועצה.
הוא "הסביר" לנו: "לא שאלתי איפה לעצור, שאלתי לאן אתם צריכים?"… הוא לקח את החסיד ל'קריה החסידית' ופנה אלי ושאל: "ולאן אתה צריך?" עניתי לו שוב: אני לא רוצה להטריח אותך בשעה כזו מאוחרת, תעצור לי ליד בנין המועצה וזה יהיה מצוין!
הנהג כמעט נעלב ואמר בהתרגשות: "אתה הרי יודע שכאשר הולך האדם לבית-עולמו הוא לא לוקח איתו את המכונית, אלא את מה שהוא עשה עם המכונית!" הוא היה כל-כך נחרץ שהיה ברור שעלי "להיכנע" ולגלות להיכן אני צריך…
מסיים בעל המעשה: 'איש' = בגימטרייה 311. 'לרעהו' = בגימטרייה 311. הזולת הוא לא פחות ממך, ה'רעהו' שווה כמו ה'איש'. ואהבת לרעך כמוך… התחושה הזו התעוררה אצלי כאשר היה ברור לבעל הרכב, שבדיוק כמו שהוא מגיע עם הרכב עד הבית שלו – גם אני צריך להגיע עם הרכב שלו עד הבית שלי…
(איש לרעהו)