ואלה המשפטים
לאחר מלחמת העולם השניה, שקד רבות רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל, אבד"ק ווייצען, על הסדרת 'היתר מאה רבנים' כללי, אשר יכלול היתר כולל לבני המחנות, הפליטים והשרידים, למען יוכלו לבנות את ביתם. לבית-דין זה היה תוקף ממשלתי, וכל נישואין שלא אושרו מטעם הבי"ד – לא אושרו ע"י הממשלה. כך היה שכיח שבאו לפני הבי"ד איש ואשה, באומרם: 'זה בעלי וזו אשתי מאז קודם המלחמה, ועזר ה' לנו למצוא זה את זו כעת, לאחר החורבן, ועתה תנו נא לנו רישיון לדור ביחד כהלכות גוברין יהודאין', וצריכים היו בבית הדין לברר הדבר היטב, האם אין עוולה בשפתותיהם…
יום אחד ישב רבי צבי הירש בחדרו, סמוך לחדר בית הדין, ולפתע נשמעו קולות רמים מחדר בית הדין. הרב נכנס לשם בבהלה כדי לברר מה זה ועל מה זה, והנה לפניו עומדים איש ואשה, והאיש – חרבו שלופה בידו, ועומד וצועק ומנפנף בחרבו – שאם לא יתנו לו על אתר את הרישיון המבוקש – יהרוג את כל רבני בית הדין.
בראות חברי בית הדין צרת נפשם בסכנה נוראה זו, נסו וברחו בבהלה, וחלקם אף קפצו מן החלונות מרוב פחד. רק רבי צבי הירש נשאר עומד על עמדו, ושאל את האיש בשקט: "מה תרצה"?
הדיבור הרך רק הגדיל את חמתו של האיש, והוא החל לצעוק: לא די מה שעוללו לנו הרשעים שאיבדתי את כל יוצאי חלציי במלחמה, עוד באים עתה הרבנים ואינם מתירים לי לדור עם אשתי, אשת נעורי מקודם המלחמה, אשר מצאתי זה עתה?!
ענה לו הרב: "יקירי, הלא תגיד לי האיך העזת פנים לבוא הנה למושב בית הדין מבלי לכסות ראשך בכיפה, הלא ידעת אם לא שמעת שאלוקים ניצב בעדת א-ל"?!
האיש משתאה, לא התכונן כלל לשאלה מסוג זה, והתחיל להצטדק שמרוב הצרות והתלאות לקחו ממנו הכל, ועדיין לא היתה לו ההזדמנות למצוא מטפחת לכסות בה את ראשו…
"ראה יקירי", המשיך הרב, "הנה נמצאים כאן בהמתנה כ-20,000 יהודים, מהם 15,000 כמוך – אשר הפנו עורף לשמירת מצוות התורה הקדושה, ו-5,000 החרדים לדבר ה'. וראה זה פלא, 5,000 החרדים לדבר ה' – כולם כבר מצאו במה לכסות ראשם, אך לדאבוננו – לא כולם מצאו את נשותיהם, ואצלכם – היפוך הדברים: במה לכסות ראשכם – עדיין לא מצאתם, ואת נשותיכם – מצאתם כולכם"…
ראה האיש כי נפל כאן בפח, ולבושתו – התגלתה עורמתו, לכך מיהר ואמר לאשה: הבה נלך מכאן, כי לא נוכל לפעול כאן כלום. נלך לברלין לאיזה ראבינער, אולי יעמוד הוא לצדנו למען נוכל להינשא…
(שו"ת מקדשי השם, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו')