"וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקִים" (כד, ב)
נבואה מאת ה' ולא מכוחות הטומאה
בלעם בירך את עם ישראל שלוש פעמים. הוא בא לקלל, ובמקום זאת נתן להם שלוש חבילות של ברכות. בפעם השלישית נאמר: "ותהי עליו רוח אלוקים", ואומר האונקלוס שהוא קיבל רוח נבואה מאת ה'.
אומר הסבא מקלם זצ"ל: כל הברכות יצאו מפיו בלי שקיבל רוח נבואה מה' אלא מכוחות הטומאה. בפעם השלישית, לראשונה בחייו הוא לא קיבל את הנבואה מכוחות הטומאה אלא מאת ה'!
כשם שבכוחות הקדושה יש כוח נבואה, כך אפשר לקבל כוח נבואה מצד כוחות הטומאה. ככל שהם מטמאים את עצמם יותר, כך הם מתדבקים יותר בכוחות הטומאה. אחת הדרכים לקבל כוחות טומאה היא על ידי אכילת דם. שתים עשרה פעמים התורה חוזרת ומצווה שלא לאכול דם. נפשו של כל בן תרבות קצה מאכילת דם. הרמב"ם כותב שיש עמים שאוכלים דם של בעלי חיים, כדי לקבל כוחות טומאה. על ידי אכילת הדם הם הופכים לרשעים ואכזרים גדולים ומתדבקים בהם כוחות טומאה.
בלעם היה עובר את העבירות החמורות ביותר כדי לקבל כוח נבואה מצד כוחות הטומאה. והנה לראשונה הוא קיבל רוח נבואה מאת ה' – "ותהי עליו רוח אלוקים".
איך זה קרה? היתה לו מידה רעה ומושחתת של 'עין רעה'. בכל דבר הוא שם את עינו הרעה. פעם אחת הוא התגבר על המידה הזו והסתכל על ישראל בעין טובה. הוא ראה ש"אין פתחיהם מכוונים זה מול זה", הם אינם מסתכלים זה על זה, ואז בירך ואמר: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".
תראו מה הכח של התגברות על המידות. פעם אחת ויחידה הרשע הזה התגבר על המידה הרעה שלו, וכבר הוא זכה לנבואה מה' – "ותהי עליו רוח אלוקים"!
אומר רבי אביגדור מילר זצ"ל: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז ע"א). בית יהודי הוא בית מקדש. ומדוע? כי כולו עבודת המידות. הכל מחושב ושקול, כל דבר נעשה מתוך בדיקה ובחינה מדוקדקת. מְדַבְּרִים – רק מה שמותר, אוכלים – רק מה שכשר, לובשים – רק מה שצנוע, ישנים – מתוך ידיעה שאין לאחֵר זמן קריאת שמע. בכל דבר ועל כל צעד ושעל מופעלים מחשבה ושיקול דעת.
מה הופך את הבית היהודי לבית מקדש? "מה טובו אהליך יעקב" – זו עבודת המידות. קיומו של הבית היהודי הוא על ידי עבודת המידות.
יד ההשגחה – בזכות הקפדה על קבלה
כשיש עבודת המידות והאדם מתגבר על יצרו, הוא זוכה לסייעתא דשמיא מעל הטבע. שמעתי סיפור מדהים מרבי יעקב שיש שליט"א:
אחד מהרוגי האסון במירון בל"ג בעומר היה האברך הרב מנחם זקבך. שמונה שנים לפני מותו הוא קיבל על עצמו קבלה לא לברך ברכת המזון בעל פה אלא מתוך סידור או ברכון. כשהיו נוסעים לטיול בחיק הטבע ומתיישבים לאכול, אך הוא לא היה אוכל לחם אם אין לו ברכון. כשבא להשתתף בחתונה הוא לא היה נוטל ידים לפני שמצא ברכון.
זה לא קל, אבל קבלה זו קבלה והוא התמיד בה עד יומו האחרון. בימי ה'שבעה' ביקש האב מהמנחמים הרבים להתחזק ולקבל על עצמם את הקבלה הזו לעילוי נשמתו.
אחד המנחמים התפעל מן הדבר וקיבל על עצמו לברך ברכת המזון מתוך סידור או ברכון. הוא היה סופר סת"ם. בתקופת הקורונה הוא כתב ספר תורה וכשסיים את הספר ביקש למכור אותו. הוא ניגש לאחד הסוחרים והראה לו את הספר, הסוחר בדק את הכתב ואמר: "הכתיבה שלך יפה, אבל יש כמה אותיות שיש מקום לשפר את הגימורים שלהן"… חשב הסופר בלבו: איזה סוחר ממולח, הוא רוצה לקבל ממני את הספר במחיר טוב, לכן הוא העיר את ההערה שלו על הגימור של האותיות… אולם למרות זאת החליט הסופר לוותר על ההתרוצצות בין הסוחרים והסכים למכור את ספר התורה לאותו סוחר במחיר נמוך יחסית.
יום אחד הוא הלך ל'דירת הסופרים' לכתוב ספר תורה חדש. לאחר זמן חש תחושת רעב, הוא נכנס למאפיה סמוכה וקנה לחמניה. הוא חזר לדירה וניגש לכיור ליטול ידים, אך ברגע האחרון נזכר שעליו לוודא שיש שם סידור או ברכון. הוא עבר על הספרים שהיו על המדפים הדירה, היו שם חומשים וגמרות וספרי תהילים, אבל הוא לא מצא שם אפילו סידור או ברכון אחד. הוא חיפש עוד ועוד, עבר ממדף למדף, עד שמצא באחד המדפים העליונים תגלית מיוחדת: ברכת המזון כתובה על קלף. מתברר שאחד הסופרים המומחים שעבד בדירה ההיא בעבר כתב לעצמו ברכת המזון על קלף בכתב אשורית, ולאחר שעזב את הדירה השאיר אותה לחבריו הסופרים.
הסופר שמח על התגלית, אכל לשובע ובירך ברכת המזון מתוך הקלף. תוך כדי קריאה הוא שם לב לגימורים המושלמים של האותיות של אותו סופר. הוא החליט לכתוב יריעה לדוגמא לפי גימורי האותיות של אותו סופר.
יום אחד התקשר אליו חבר: "יש גביר תלמיד חכם ידוע בניו יורק – רבי שמואל דוד פרידמן, שעומד לכתוב ארבעים וחמישה ספרי תורה לעילוי נשמת ארבעים וחמישה הרוגי מירון. הוא מחפש ספרי תורה מהודרים, שְלח אליו את היריעה שכתבת, אולי הוא יזמין אצלך ספר תורה.
הוא שלח את היריעה לנציג של הרב פרידמן. הוא התפעל מאד מהכתב והזמין אצלו ספר תורה. שאל הסופר: "לעילוי נשמת מי אני כותב את הספר שלי?" אמרו לו: "לעילוי נשמת הרב מנחם זקבך"…
יד ההשגחה! בהיותו בניחום האבלים בביתו של הרב זקבך קיבל הסופר על עצמו לברך ברכת המזון מתוך הכתב – לעילוי נשמתו של הרב זקבך; ובזכות הקבלה הזו נתגלגל לו מן השמים לכתוב ספר תורה – אף הוא לעילוי נשמתו.
שְאל את עצמך: מה הקב"ה רוצה ממני
פעם הוזמן הרב מטשעבין זצ"ל למעמד הכנסת ספר תורה. המוזמנים התכבדו בכתיבת אות בספר התורה. הסופר הגיש לרב מטשעבין את הנוצה לכתוב את האות, אולם הרב מטשעבין התנצל: "אני חלש, קשה לי לכתוב, תכתוב בשליחותי".
לאחר מכן שאלו את הרב מטשעבין מדוע ויתר על כתיבת האות בעצמו, אמר: "ראיתי בין המוזמנים אדם מחלל שבת. הוא כמובן לא כתב את האות בעצמו, אלא רק אחז בידו של הסופר שכתב את האות. אם אני הייתי כותב את האות בעצמי, האדם ההוא היה עלול להיעלב, למה רק הוא אינו כותב בעצמו את האות. אך כשיראה שאפילו הרב אינו כותב בעצמו – תנוח דעתו". הרב מטעשבין חס על כבודו של מחלל שבת!
יהודי בא להתייעץ עם רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: "אני רוצה לערוך חתונה צנועה וקטנה, האם אפשר לצמצם בהזמנות?". אמר לו רבי שלמה זלמן: "אשריך שאתה עורך חתונה צנועה, אבל אל תצמצם בהזמנות. גם אם רוב המוזמנים לא יבואו לחתונה, כשהם יקבלו את ההזמנה לביתם תיגרם להם שמחה והם יברכו אותך. בפעולה קטנה אתה יכול לגרום לאחרים שמחה, ולך – ברכה, איך אפשר לוותר על כך?"…
יש תלמיד חכם גדול שהוצעו לו שתי משרות בישיבות שונות. משרה אחת – מכובדת, בישיבה מצוינת, ומשרה שניה – בישיבה לבחורים מתקשים. כיצד יידע מה לבחור? אמר: עלי לשאול את עצמי מה הקב"ה רוצה ממני.
אבא שיש לו כמה בנים טובים ובן אחד בעייתי, מי מהם צריך יותר את העזרה של האבא? הרי הבנים הטובים כבר יידעו להסתדר בכוחות עצמם, אך הבן הבעייתי זקוק לעזרה של האבא, הדבר אינו סובל דיחוי, כי זה עניין של פיקוח נפש! אמר אותו תלמיד חכם: כולם ילדים של הקב"ה, אבל במי הקב"ה רוצה שאטפל? בילדים המתקשים, אלו הזקוקים לעזרה.
הוא ויתר על כבוד, ויתר על משכורת מכובדת, והעדיף את המשרה הפחות נוצצת והיותר קשה ומפרכת. את זה הקב"ה רוצה!
לימים הקב"ה גמל לו על כך והוא זכה במשרה מכובדת ביותר.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)