רבינו בחן לאחד על מסכת בבא קמא ושאלו רבינו האם דבר שהוא מסוכן ומסכן אנשים האם יש בזה מצות השבת אבידה, השיב הנ"ל לרבינו שאין בזה מצווה וזה נאמר על חתול לבן, בג' דף פ' ב', שרבא דרש שאין בזה משום השב אבידה, אמר רבינו יפה זכרת.
זכיתי לראות המחזה המרהיב, כיצד רבינו מסדר וממיין את המכתבים קודם שמשיב עליהם, הסביר רבינו שמסדר ע"פ סדר הא' ב', כדי שיהיה יותר קל למצוא אח"כ את הכפולים כלומר: מספר מכתבים מאותו שולח, ואז מוציא המכתב ומניחו במעטפה, (הקודמת ששלח השולח) וזורק המעטפה המיותרת. והסביר הטעם שעושה כן, שכך עונה שני מכתבים במעטפה אחת וחוסך לשלוח בול, ויש בזה ממצות השבת אבידה.
סיפר מו"ח, שזכורני שפעם אחת היו לו בכיס שטרות דולרים, ובאמצע הדרך הוציא דבר מהכיס והכיס נמשך לחוץ ולא הבחין בזה, וכך כל הדרך נפלו לו שטרות של דולרים, באמצע הדרך שם לב בכך והצטער על אובדן הכסף, אמנם לא להרבה זמן... התברר שאחד הילדים שלמד במוסדות פוניבז' לילדים ראה לפתע "שביל" של דולרים והחליט לאסוף את כל השטרות, והגיע עם זה למוסד שלמד וסיפר את זה, אמרו לו בודאי זה אבד למשהו והלה מאוד הצטער על כך, הילד החליט לעשות השבת אבידה, הלכו וביררו של מי זה יכול להיות ומי עובר בשעה זו ומתי זה היה וכו' עד שהגיעו אל רבינו שאמר שאכן נאבד לו. רבינו מאוד שמח. הגב' מונק, שניהלה אז את בתי אבות פוניבז' [שהם מוסדות לילדים]. והייתה ידועה כמחנכת החליטה לעשות "עסק" מהמצווה הגדולה שהילד הזה קיים, הן סך הכל לא קל לקיים מצווה כזו, עשתה מסיבה שלימה "מסיבת מצות השבת אבידה" ואף הזמינה את רבינו שהשתתף שם.
רבינו למד הגמ' בכתובות נ"ב ב' 'מבשרך אל תתעלם' סיפר על הרעק"א שפעם אחת בא לעיר אחת והלך לבקר שם את דודתו (כמדומה אלמנה) ובני העיר שראוהו הולך, סברו שאין זה כבוד התורה שילך לבד ובאו ללוותו אמר להם הגרעק"א, אמנם בהשבת אבידה מצינו דזקן ואינו לפי כבודו פטור, ברם, זה משום דאיכא סתירה בין הפסוקים, דמחד כתוב, לא תוכל להתעלם, ומאידך כתיב, והתעלמת, על כן דורשים פעמים שאתה מתעלם. משא"כ בנידון דידן הלא כתוב ומבשרך אל תתעלם, ולא כתוב, והתעלמת, אלמא שאפילו זקן ואינו לפי כבודו מחויב בזה.
(דברי שי''ח – מנחת תורה)