אליעזר (לייזר) רוט
לקראת הימים הנוראים שוחחנו עם המשפיע הרה"ג רבי נחום כהן, ושמענו מפיו מעט מזעיר מגודל מעלת הימים הנוראים, וכיצד נראו ה'ימים הנוראים' בקרב אנשי ירושלים של מעלה, לפני דור דורים.
בפתח השיחה אנו מבקשים מהרב כהן שליט"א לשמוע אודות ההשכמה לסליחות בשנות ילדותו, כיצד נראתה ממבט עיניו של ילד ירושלמי רך בשנים.
הוא עוצם את עיניו, מטה ראשו לאחור, ודולה ממעקי זכרונו את התיאור הנפלא: "התגוררנו בעיר העתיקה, עד לנפילתה של ירושלים בידי הלגיון הירדני. השמש של בית הכנסת הספרדי, אם איני טועה קראו לו חכם יהושע, הוא היה מהלך בסמטאות הצרות, כשהוא מחזיק בידיו עששית קטנה, והיה דופק על התריסים: "סליחות, סליחות".
"האמת שהזכרונות הללו מאוד מאוד רחוקים, זה היה בשנות ילדותי המוקדמת מאוד, אבל לאחר נפילתה של העיר, אבי מורי הלך לשבי הירדני, ואנחנו עברנו להתגורר בשכונת קטמון שנכבשה באותה מלחמה מידי הערבים.
"חלק גדול מהשכנים בקטמון, היו אותם שכנים שגרו בקרבתנו ב'אלטע שטאט', בעיר העתיקה, ביניהם היה גם השמש חכם אליהו שהסתובב גם בקטמון והיה מעיר את כולם לסליחות מראש חודש אלול והלאה.
"אנחנו לא היינו אומרים סליחות מוקדם כל כך בחודש אלול, רק בשבוע שלפני ראש השנה, כמנהג האשכנזים, אבל אני זוכר שהייתי מתעורר ויושב ליד החלון, כדי לצפות במחזה המדהים הזה, ראינו את כל ה'חכמים' ותלמידיהם נוהרים לאמירת הסליחות, המבוגרים היו לבושים בלבוש המסורתי של בני עדות המזרח, והם היו אצים רצים כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לבית הכנסת. זה היה מחזה מאוד מיוחד, שנצרב עמוק בזיכרונו של כל ילד ירושלמי באותן שנים.
"אבל זה לא היה רק בירושלים, בכל מקום שהיתה בו קהילה ותיקה, זה היה נראה כך. היו מעירים את כולם לסליחות מראש חודש אלול ואילך.
"אבל ההשכמה לסליחות השפיעה לא רק על אותה שעה שבה אמרו סליחות. זה השפיע על כל היום כולו.
"סיפר לי יהודי בשם ר' הרשלה סגל, שהיה תושב צפת בילדותו. לאחר מכן הוא התגורר כאן בירושלים בבתי אורנשטיין, הבן שלו הוא ר' משה סגל, הגבאי הנודע של הרבי מסדיגורא. סיפר לי ר' הרשל'ה שבצפת, בכל חודש אלול החנויות היו סגורות חצי יום, כי בעלי העסקים היו מתאספים בבית הכנסת להוסיף שעות של לימוד תורה ואמירת תהילים.
"בעשרת ימי תשובה, החנויות היו פתוחות רק שעתיים ביום, כדי לתת לציבור את השירות המינימלי של מכירת מוצרים מרוכזת שעתיים ביום. לאחר מכן היו מגיפים את תריסי החנויות, היו סוגרים אותן על מנעול ובריח, ורצים לבית הכנסת, כדי להספיק כמה שיותר שעות של לימוד תורה לפני יום הכיפורים.
"מפיו של ר' הרשל'ה סגל שמעתי איך היה נראית אמירת הסליחות בקהילה האשכנזית בצפת. במוצאי 'שבת סליחות', היו באים לבית הכנסת שעתיים אחרי צאת השבת, נוטלים ידים לסעודת 'מלוה דמלכה', ולאחר מכן היו מברכים ברכת המזון ויושבים ללמוד עד לאמירת סליחות. היו כאלו שישבו עם גמרא, מי שהיה בר הכי למד זוהר, ומי שלא ידע ללמוד היה יושב עם ספר תהילים או משניות, והיו לומדים באימה וביראה, מתכוננים לאמירת 'סליחות'.
"לפתע חלף רחש בקהל, היו אומרים את זה באידיש, בעגה של תושבי הצפון, הטבריינים והצפתיים: "דֶּער חָזָן אִיז גִעגָאנְגֶען אֵין מִקְוֵה הָאֲרִ"י" – החזן כבר הלך למקווה האר"י. הציבור היה מתמלא אימה ופחד, התחילו לקרוא תהילים בקול בוכים, בהשתפכות הנפש.
"דֶּער חָזָן אִיז גֶּעקוּמֶען…", החזן הגיע!
"כולם סגרו את הספרים, פתחו את הסליחות, הכתפיים החלו לרטוט בבכי, החזן התחיל "אשרי יושבי ביתך", במנגינה של הימים הנוראים, והקהל געה בבכייה נוראה.
"כשר' הרשלה סיפר לי את זה, הוא הסתכל עלי ואמר לי "ר' נחום, אתה שומע מה אני אומר לך? אני לא מגזים בכלל! אני אומר לך בלי שום גוזמה שאמירת ה'אשרי' לבד נמשכה כחצי שעה!"
"זאת היתה האווירה בצפת, זאת היתה האווירה בירושלים, זאת היתה האווירה בכל מקום שבו התגוררו יהודים יראי ה'", אומר הרב כהן, "ראש השנה היה ראש השנה! יום כיפור היה יום כיפור!".
-
ואיך באמת אפשר להעביר לילדים שלנו את ההרגשה הזאת? אם אנחנו רוצים שגם להם יהיו זיכרונות כאלו מהימים הנוראים, אם אנחנו רוצים שהם יקבלו את הימים הללו באימה וביראה כפי שכל יהודי ירא שמים צריך לעשות. איך מחנכים אותם לזה?
"הדרך הטובה ביותר, היא פשוט לספר להם את הסיפורים הללו", משיב הרב כהן, "אין שום ברירה אחרת, אלא לספר את הסיפורים הללו, ולהשתדל להראות להם יהודים בעלי צורה שחיים גם כיום באווירה הזאת, עד כמה שאפשר.
"אני זוכר ששנה אחת, אבי מורי זצ"ל, לקח אותי לבקר בביתו של שאר בשרו רבי ישראל שמעון קסטלניץ, מחשובי חסידי סלונים. עלינו אליו בערב יום כיפור, בזמן שהוא בירך ברכת המזון.
"הוא אמר את ברכת המזון במתינות ובנעימות, כמונה מעות, וכשהגיע למילים 'רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך' נשבר קולו והוא התייפח בבכי. אבל איזה בכי!!! המילים הזדעקו מהלב שלו! עד היום, בכל ערב יום הכיפורים כשאני מברך ברכת המזון אני נזכר באותו מעמד מרטיט, ומתמלא התעוררות בערב יום הקדוש מכוחה של אותה ברכת המזון שבירך אז רבי ישראל שמעון קסטלניץ…
"כשרואים דמויות כאלו… אין זה פלא שהימים הנוראים נראו אחרת לגמרי. זה יותר חזק מאלף הרצאות ושיעורים ודברי התעוררות, כשרואים כזה יהודי איך שהוא עצמו מתעורר ופורץ בבכי, זה עושה רושם עצום על הלב של הצופה ומכניס בו מעט מזעיר מאותו רגש נפלא.
"אני זוכר את הצדיק הירושלמי הנודע רבי נטע צינווירט זצ"ל, כשהיתה ההפסקה לפני התקיעות בראש השנה, הוא הניח את היד שלו על העמוד, החזיק חזק ופרץ בבכי תמרורים, בכי נורא ואיום, יום הדין!
"האמת שאינני יודע על מה הוא בכה. הוא הרי היה יהודי קדוש וטהור, מימיו לא עשה שום תנועה שאינה לרצון ה' יתברך. על מה הוא כבר יכול היה לבכות ולעשות תשובה?
"אבל אחרי זמן מה, כשנתנו מכה על הבימה והכריזו שעומדים לתקוע בשופר, פתאום הבכי נעצר, הדמעות נעלמו, במקומן עלה חיוך רחב על פניו, נהרה של שמחה היתה שפוכה עליהם. מצוות שופר! וכי קלה היא בעיניכם? הולכים להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם כולו ולזכות במצווה אדירה של לשמוע קול שופר. היש לך דבר שיכול להיות יותר משמח מזה?
"כשאתה רואה מחזה כזה, זה נצרב בלב. זה לא משהו שאפשר לשכוח, כל שנה כששומעים קול שופר מתעוררת בלבי שמחה, כי אני נזכר באותו מעמד נורא הוד שראיתי אז, אצל רבי נטע צינווירט זצ"ל.
"אני זוכר שביום טוב אחרי התפילה, ניגשתי אליו להתברך מפיו בשנה טובה ולשמוע ממנו כמה פניני חסידות והתחזקות שתמיד היו מורגלים בפיו. הוא אמר לי שחז"ל אומרים שביום טוב צריך שיהיה חציו לה' וחציו לכם. "נו… עד עכשיו התפללנו. היה כזה גישמאק! כזאת הנאה גדולה להתפלל ולהתקרב לריבונו של עולם עוד ועוד. את ה'חציו לכם' כבר קיימנו בהידור רב. עכשיו אנחנו צריכים ללכת לאכול משהו, כדי לקיים גם 'חציו לה', נאכל קצת לכבוד הריבונו של עולם, לקיים את מצוותו…".
"אבל מה? יש אנשים שכשמגיעים הימים הנוראים הם מתמלאים יאוש וריפיון ידיים חלילה. הם אומרים לעצמם, כמה חטאתי, כמה עוויתי, כמה פשעתי, אני הרי יודע כמה הכעסתי לפני בורא העולם, ומה יעזור לי שאני יכה על חטא ויחזור בתשובה? וכי אוכל למחוק את כל המעשים הרעים שעשיתי? איך אני יכול לשמוח בשמחה של מצוה, כשאני יודע שאני מגיע לבית דין של מעלה ואין לי פה להשיב ומצח להרים ראש?
"התשובה לאנשים כאלו היא אחת: אם הקב"ה היה רוצה מלאכים, הוא היה בורא מלאכים. למעשה הוא אכן ברא מלאכים, ריבי ריבואות, מיליונים של מלאכים שעושים את רצונו ואין להם יצר הרע.
"אבל הקדוש ברוך הוא נתן את התורה לבני האדם רק בגלל שיש לנו יצר הרע כמו שכתוב במדרש. למלאכים הוא אמר 'כלום יצר הרע יש לכם'? אין להם יצר הרע, ואין סיבה לתת להם את התורה.
"דווקא אנחנו קרוצי חומר, בשר ודם, דווקא אנחנו יכולים לעשות לו נחת רוח גדולה הרבה יותר, ולא בגלל שאנחנו לא חוטאים, אלא בגלל שאנו שבים אליו בלב שלם אם חלילה חטאנו.
"אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה את המושלמים בלבד, הוא היה בורא עוד כמה מיליוני מלאכים ובזה נגמר הסיפור. אבל הוא רצה אותנו, אנשים שהולכים ונופלים, וקמים ומטפסים ונופלים שוב ומתחרטים ומטפסים עוד פעם רק כדי ליפול פעם נוספת ולהתחנן לפניו שיסלח לנו וימחל לנו ויאפשר לנו להתקרב אליו עוד ועוד. יותר ויותר.
"וזה בדיוק התפקיד שלנו לקראת הימים הנוראים. מצד אחד להתחרט מעומק הלב על כל דבר רע שעשינו או חשבנו או דיברנו, ומצד שני לשמוח בשמחה של מצווה ולהתכונן בחיל וברעדה לקראת הרגע הגדול בו נמליך עלינו את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על ידי שנשמע קול שופר ונאמר לפניו מלכויות זיכרונות ושופרות".