גדולי וצדיקי הדורות בלטו תמיד בתכונות של מנוחת הנפש, שלווה, רוגע וישוב הדעת. אלו המעלות שהביאו אותם למעלותיהם ודרגותיהם הגבוהות.
את מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זיע"א זכיתי להכיר כבר לפני קרוב לחמישים שנה. יכולני להעיד, כי כבר מאז, ראו עליו את עבודתו העקבית שמשקיע במנוחת הנפש, ברוגע ובשלוה העילאית שלו. פסיעותיו האיטיות והמדודות, ישוב הדעת בכל מילה לפני שיוצאת מהפה, מהוים מופת ודוגמא לבני דורנו – דור שהבהלה והפזיזות אוחזת בו – מהי מנוחת הנפש.
מספרים כי מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל התבטא פעם אודותיו: "רק מלראות את הפסיעות של רבי גרשון ניתן לקבל יראת שמים!".
סיפור מפעים מסופר על ימי צעירותו של רבי גרשון, כי כאשר הלך פעם עם אחיו הגאון רבי יעקב זצ"ל, לימים רבה של רמת-השרון, לתחנת האוטובוס בעיר, בדרכם לבני ברק. בעודם רחוקים מעט, ראו כי כבר הגיע האוטובוס לתחנה. באינסטינקט טבעי החל רבי יעקב לרוץ לכיוון האוטובוס ולהשיגו, בכדי שלא יצטרכו להמתין שעה נוספת עד האוטובוס הבא. אך רבי גרשון המשיך בהליכתו הרגועה והשלווה, כאילו לא אירע דבר. "עדיף להמתין שעה לאוטובוס, מלהפסיד דקה אחת של מנוחת הנפש!" אמר בהחלטיות.
עד לפני כחמש עשרה שנה, עוד התהלך בינינו דמות הוד קדומים, הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל, מתלמידי מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, שהיה עובד השם אמיתי. השלוה והרוגע שלו בכל מצב היו לשם דבר.
מסופר עליו, כי פעם היה בדרכו לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לאיזשהו מקום, וכשראה את האוטובוס מרחוק מיהר את צעדיו כדי להספיק לעלות עליו. נהג האוטובוס ראה אותו, אך כפי שנהוג במחוזותינו התעלם ממנו, סגר את הדלתות והמשיך לנסוע.
בלי בדל של כעס על הפנים התיישב רבי מרדכי בתחנה והמתין לאוטובוס הבא. אברך שראה את המחזה, ניגש אל רבי מרדכי והביע תרעומת על נהג האוטובוס: "חוצפה, זה ממש עוול! הנהג רואה אדם מבוגר מאיץ צעדיו לאוטובוס ולא מחכה לו?!"
"העוול הוא שלי, לא שלו", תיקן אותו רבי מרדכי במתינות. "למה אני רץ אחרי האוטובוס? איפה מנוחת הנפש שלי? מה קרה, מה הבהלה הזו? הסברא הרי אומרת שלא תתפוס את האוטובוס, אז מדוע למהר?… "
רבי מרדכי היה גם רגיל לומר את ההבחנה הבאה: "זריז אינו זה שרץ לרכבת ומספיק לעלות בה ברגע האחרון, אלא זה שיוצא בזמן והולך בנחת, ומגיע זמן מה לפני יציאת הרכבת…"
האברך פרץ בבכי
לפני שנים אחדות נכנס אברך יקר לחדרו של מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זיע"א ופרץ בבכי מר. היה ניכר עליו כי דבר מה מעיק עליו כבר תקופה ארוכה. כאן, במעונו של זקן ראשי הישיבות, בפני הלב הגדול, לב כל ישראל, הוא מצא לנכון לפרוק את כאבו.
לדבריו, הוא חש כי אינו מתקדם ברוחניות כפי שהיה מצפה מעצמו; הלימוד הולך בעצלתיים, התפילה אינה משהו, ובהתאם לכך גם מעמדו החברתי בכולל אינו בכי טוב, בינוני ומטה. "באופן כללי הכל הולך קשה" – סיכם את מצבו.
רבי גרשון הרהר מעט, פנה אל האברך ואמר: "ראה, אני יוצא כעת מהחדר, ומשאיר לך על השולחן דף ועט, שב ליד השולחן ותתבונן עם עצמך כמה דקות, וכתוב את המעלות הטובות שכן מצויות אצלך. תיכף אשוב".
רבי גרשון יצא מהחדר. האברך כתב. כששב רבי גרשון ועיין ברשימה הכתובה אורו עיניו, וקרא בהתרגשות: "נו, הרי לפי מצבך אתה עושה את המוטל עליך… אם כן הינך 'אדם גדול'!".
"מאי משמע 'אדם גדול'?", הוסיף רבי גרשון ואמר: "מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל אמר פעם – איזהו אדם גדול? וכי רק מי שלומד שמונה עשרה שעות ביום? או רק מי שחי בפרישות מופלגת, או שהציבור מחזיקים ממנו כאחד מגדולי הדור הוא אדם גדול? לא ולא! לא רק הם נחשבים אנשים גדולים, אלא אדם גדול הוא מי שאין בו פגם בדרכיו והנהגותיו! אדם גדול הוא מי שעושה את המוטל עליו בכל זמן לפי מצבו ויכולותיו! גם אברך צעיר יכול להיות אדם גדול!…".
לפתע נשמעו נקישות בדלת
נסיים בעובדה ששמענו מבעל המעשה, הרה"ג רבי יעקב אבא וינטרויב שליט"א, מתלמידיו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זיע"א, מקרה שהוא עצמו היה עד לו במחיצת רבו הגדול, המגלם באופן בהיר את דברי רבינו הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' בביאור חלקי החסידות (פרק יט):
"החלק השני שבראשון הוא במה שבין אדם לחבירו, ועניינו, גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מרע להם, וזה בגוף, בממון ובנפש… בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו בין בענייני הכבוד ובין בכל שאר העניינים כל מה שיודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו".
כך היה המעשה:
בשנת תשס"ח היו כמה ימים בהם רבי גרשון לא חש בטוב ושכב חלוש במיטתו, ובאופן חריג אף לא מסר שיעורים בגלל חולשתו. אני שלמדתי עמו בקביעות, קיבלתי ממנו מסר באמצעות שליח כי אבוא גם בימים אלו, בכדי שלא להפר את הקביעות, ואכן באתי וישבתי סמוך למיטתו, והתחלנו לדבר בלימוד בסוגיא הנלמדת בישיבה באותם ימים.
לפתע נשמעו נקישות בדלת, רציתי לקום ולפתוח, אך רבי גרשון עצר אותי, קם בעצמו מהמיטה, צעד באיטיות עד לדלת, פתח ואמר לדופק: "איני חש היום כל כך טוב, אשמח אם תוכלו לשוב במועד מאוחר יותר", וחזר למיטה.
כעבור דקות אחדות שוב נשמעו דפיקות בדלת. רבי גרשון קם שוב ממיטתו כמו בחור צעיר ניגש לדלת, ואמר לדופק: "איני חש היום כל כך בטוב, אשמח אם תוכלו לשוב במועד מאוחר יותר", וחזר למיטה. כך חזר על עצמו המקרה כמה וכמה פעמים.
לא יכולתי להתאפק, הרהבתי עוז ושאלתי את רבי גרשון: "מדוע ראש הישיבה צריך להטריח את עצמו בכל רגע לקום מהמיטה? הרי לפתוח את הדלת ולומר לדופקים כי הרב לא חש בטוב, ושלא מתקיימת היום קבלת קהל, יכול גם אני לעשות?".
השיב לו רבי גרשון תשובה מפליאה ביותר: "יש בחור מבוגר שביקש לדבר איתי היום, וסיכמנו שיבוא לכאן היום בשעות בצהרים. אני חושב שתהיה לו הרגשה הרבה יותר טובה, אם הוא ידפוק בדלת ואני זה שאפתח לו בעצמי… זה יכבד אותו, זה יראה לו כי התכוננתי לבואו…".
שנינו בתוספתא יבמות (סוף פרק ח): "נאים הדברים כשהן יוצאים מפי עושיהן". מעשה זה הוא בבחינת "הוא היה אומר".
הלוא רבי גרשון הוא המעורר הגדול בדורנו על הזהירות הנדרשת בכבוד הבריות, וכל אמרותיו ושיחותיו מביעים את חובת ההנהגה במידות טובות וישרות. זוהי דוגמא קלאסית של "פיו וליבו שוין", נאה ודרש ונאה מקיים!
נסיים בדבריו המלהיבים של ה'תנא דבי אליהו' (פרשה כו): "כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, כלום חסרתי דבר שאני מבקשיכם, ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה".
הקדוש ברוך הוא כל כך הרבה מטיב לנו, מאיר לנו פנים בכל צעד ושעל, מחיה אותנו ומקיים אותנו, וכל אשר יש לנו משלו הוא ומרצונו ואהבתו נתן לנו. מה הוא בסך הכל מבקש מאיתנו? מה הוא בסך הכל רוצה שנחזיר לו? "איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה".
הבה נשים את הדברים על ליבנו, נאמצם ונסגלם לאורח חיים.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')