היה זה ביום רביעי בלילה, לפני שבועיים. הכל התחיל, כאשר הזמנתי מזון מוכן מאחת החנויות בשכונתנו, תוך הצהרה כי אגיע אי״ה בעוד רבע שעה לקחת את המארז המוכן. לאותה חנות יש שירות משלוחים, אך נוכח הלחץ הובהר לי, כי המשלוח יגיע רק בעוד 70 דקות. הילדים היו רעבים, היו גם אורחים בבית, כך שהתכוונתי לנסוע ולהביא את המשלוח בעצמי.
רבע שעה חלפה, אך גם בבית אצלנו נוצרו משימות שדרשו את תשומת לבי. כמעט והרמתי טלפון לחנות כדי שיבצעו הם את המשלוח, למרות הזמן הרב; אך לבסוף הצלחתי לנתב דרכי ולעלות עם המכונית אל המרכז המסחרי.
כדי להבין את המשך המעשה, כאן המקום לציין, כי הנסיעה אל המרכז המסחרי אורכת כ־7 דקות, בדרך העולה מן השכונה בה אנו מתגוררים – אשר בעמק, לעבר המרכז המסחרי, הבנוי על הצומת הגבוהה. ברגל, מדובר על קרוב לחצי שעה הליכה.
בקיצור, אני מגיע לחנות, מקבל את החבילה הארוזה ויוצא לדרכי חזרה.
ובדרכי חזרה, אני מבחין ממש בעיקול הדרך באדם הנסחב עם המון שקיות מן הסופרמרקט הסמוך, כאשר אחריו משתרכים ארבעה ילדים קטנים, הנושאים יחד עמו כל אחד כדי משאו. והקור, בחוץ, להזכירכם, קור ירושלמי מקפיא. רוחות ערות מנשבות, וניכר היה כי האב וילדיו, בהחלט מתקשים להתמודד עם הרוח ועם החבילות הרבות שנשאו.
למען האמת, בשניות הראשונות, לא עיכלתי היטב מה שראו עיני, כך שהמשכתי לנסוע כמה מטרים. אך ברגע שחלחלה בי ההכרה, בלמתי את המכונית. רחמי נכמרו על האב ו־4 ילדיו הזאטוטים, הנסחבים בקור הזה, בגשם וברוחות, עם מלאי של שקיות ומצרכים כבדים.
חזרתי אפוא מעט לאחור, פתחתי את חלון המכונית החמימה, ושאלתי: מה שלומכם? תרצו להצטרף? — —
אב המשפחה רכן לעבר החלון, וצהלתו בפניו. "וואו, זה מאוד יעזור לנו". ואז, זיהיתי אותו. אתה גר ממש לידינו באותו רחוב, נכון?!
"כן", הנהן האיש וצהלתו מתרחבת על פניו. "אני גר שני בנינים מעליך, ויעזור לנו מאוד אם תואיל לקחתנו הביתה".
האב מיהר להכניס את ילדיו, שהצטמצמו במושב האחורי, בעוד הוא ופקלאותיו התיישבו על הכסא מקדימה.
לאחר שהתחממו עצמותיו מעט, שח לי האיש וסיפר כי עלה עם ילדיו ל"סיור קניות": "כדי לאפשר לרעייתו לסדר ולשטוף את הבית". לשם כך, לקח את כל הילדים ועלה איתם רגלי(!) אל המרכז המסחרי. כזכור, מהלך של קרוב לחצי שעה!
״ועכשיו, תכננתי לחזור רגלי, כי זה יותר קל – בירידה", שח לי איש שיחי, "אך הילדים לא יכולים היו לסבול את הקור ואת הרוח, את המשא הכבד ואת טפטוף הגשם שהחל לרדת; ותבעו: 'אבא, בבקשה נעצור איזה טרמפ'…
השעה היתה מאוחרת בהחלט, ואב המשפחה לא ציפה ׳לתפוס׳ טרמפ בשעה כזו. הוא פנה לילדיו ואמר להם כך: "בואו נמשיך ללכת עוד קצת, אני לא צריך לעמוד עם אצבעות מושטות ולעצור טרמפ. והיה אם ה׳ ירצה שיהיה לנו טרמפ – הוא כבר יגרום לכך שמישהו יעצור לידינו ויציע לנו טרמפ.
"והנה, אתה עצרת!!"
וכך, הפכתי למושג חי ואמיתי של "השגחה פרטית". האיש הצביע עלי והסביר לילדיו בהתלהבות: "אתם רואים, זאת נקראת ׳השגחה פרטית׳. אתם זוכרים שאמרתי לכם, שאם ירצה ה׳, אזי נקבל טרמפ באופן עצמאי ובלי לעשות מאמץ?! הנה, זה בדיוק מה שקרה"…
והאמת, באותן שניות, נזקפה קומתי. זכיתי להיות שיעור חי להשגחה פרטית. לאו כל איניש זכי לכך…
(בנימין חינקיס, 'המודיע')