בפרשתנו אנחנו רואים דבר פלא… עוד בפרשת בשלח כבר למדנו שעם ישראל היה מקבל לחם מן השמים, קוראים לו 'מן', והוא זרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש… אבל בפרשתנו, פרשת בהעלותך, אנחנו למדים שלא כולם התלהבו מהלחם המיוחד הזה.
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה"… הם באו ובכו ושאלו מי יאכילנו בשר, למה אין לנו דגים וקישואים וחצילים ובצלים ושומים, במצרים היתה לנו דגה, היו לנו אבטיחים, פה אין לנו כלום. אוכל יבש וחסר טעם… נפשינו יבשה, אין כל!
לכאורה מדובר בפלא עצום. מה זאת אומרת אין כל? הרי במן היו כל הטעמים שבעולם חוץ מכמה טעמים ספציפיים, שחז"ל הקדושים אומרים, ורש"י גם מביא את זה, שהסיבה שהטעמים הללו לא היו במן משום שמאכלים אלו יכולים להיות מאכלים המזיקים לבריאות במצבים שונים.
בכל מקרה, חוץ מאותם מאכלים ספציפיים שהוזכרו שלא היו במן, כל המאכלים שבעולם היו בו, מחילבה ועד גפילטע פיש, מקובנה ועד קפוסטו, מחריימה ועד גאלער… גלידה חלבית או חטיף של צ'יפס בטעם מקסיקני… שום דבר לא חסר במן, והם מתלוננים שהוא לחם קלוקל, לחם יבש, אין כל…
**
אני רוצה להתקדם עם השאלה הזאת שלב אחד נוסף: הרי לא מדובר פה רק בסיפור דברים בעלמא חלילה וחלילה. הרי הזוהר הקדוש אומר בפרשתנו, פרשת בהעלותך, שהתורה היא נצחית, וגם כשהיא כתובה בלשון עבר ומתארת מצבים ומעשים שהיו לפני אלפי שנים, המשמעות של הכתוב היא הרבה יותר עמוקה, והיא כוללת עבור כל האנשים, היא נכונה לכל זמן ולכל רגע, והיא מתחוללת בזמנו ובכל זמן, לנצח נצחים.
אם כן, גם בזמנינו אנו, אתמול, היום וגם מחר, יש אנשים שמתלוננים על המן שהוא לחם יבש, ואין להם כח לאכול אותו, ושהם רוצים אבטיחים ושומים ובצלים וכו'…
ועוד נקודה: חז"ל הקדושים אומרים שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן… ועוד אומרים חז"ל, רבי שמעון בר יוחאי אומר, למה לא ירד מן פעם אחת בשנה? למה היו צריכים לצאת וללקט דבר יום ביומו?
משל לבן מלך שביקש מאביו שייתן לו את כל מזונותיו פעם אחת בשנה, והמלך אכן שמע לעצתו. בנו של המלך קיבל את כל צרכיו לשנה שלמה, ולכן לא טרח לבוא ולבקר את אביו ולהתראות לפניו, שבוע, שבועיים, חודשיים ושלושה חודשים, עד שעברה חלפה שנה תמימה, או אז הוא בא אל המלך, הוא נזכר שיש לו אבא והגיע לבקש ממנו את מזונותיו לשנה הבאה…
אמר המלך לבנו, לא ולא! אני לא אתן לך מזונות לשנה, וגם לא לחודש או לשבוע. אני אתן לך ליום אחד, ואתה תבוא כל יום ותבקש ממני, כי אני רוצה לראות אותך כל יום.
כך עשה הקב"ה לבני ישראל, הוא החזיק אותם במצב תמידי שבו הם צריכים לבקש, כל יום מחדש, מה שביקשת וקיבלת אתמול הספיק לאתמול, היום אתה תישאר רעב אם לא תבקש עוד פעם…
וזה הפשט, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. מי שמרגיש שהוא תלוי בקב"ה, מי שיודע שבלי הקב"ה אין לו כלום, לאחד כזה ניתנה התורה.
וכאן הבן שואל: ומה יהא עלינו? הרי אנחנו לא מקבלים את המזונות שלנו יום יום, אנחנו מקבלים משכורת פעם בחודש בדרך כלל, לכל אחד מאתנו יש בבית מקרר ומזווה, עם מזון שמספיק לפחות לכמה ימים קדימה, ויש שמספיק להם המזון אפילו לשבועות וחודשים קדימה. האם זה אומר שאנחנו לא יכולים ללמוד תורה? אין לנו סיכוי להצליח בלימוד התורה? האם התורה לא ניתנה לנו חלילה וחס, כי אנחנו לא בגדר של 'אוכלי המן'?
**
הגמרא במסכת יומא דף עה, מדברת על המן שירד לבני ישראל במדבר, ומספרת לנו שהוא היה כמו נביא, והיה מגלה מה שבחורים ובסדקים. נאמרו על זה כמה וכמה פירושים, מה הפשט בזה שהוא היה כמו נביא, ואיך גילה המן מה בחורים ובסדקים?
ראיתי פשט נפלא בספר 'שער בת רבים' שמביא בשם הספר 'חיבת ירושלים', ונמחיש זאת בצבעים חיים.
במדבר התגוררו שני שכנים, הם גרו ממש בסמיכות זה לזה, ונשותיהם היו חברות טובות, לוו והשאילו חפצים זו מזו, וניהלו יחסי שכנות טובים.
ראובן היה יהודי מאוד רוחני, מלא אמונה, דבק במשה רבינו ומאמין בכל לבו בכל מילה היוצאת מפיו, ואילו שמעון היה… קצת פחות. כל דבר שמשה רבינו היה אומר, שמעון שאל "מי אמר?", ועל כל פעולה שעשה משה רבינו, היה לו גם הסבר למה הוא עשה ככה ומה הוא רצה להרוויח מזה, וממי הוא ניסה להתחמק וכו' וכו'…
כשמשה רבינו הודיע להם שהקב"ה עומד להוריד להם לחם מהשמים, שניהם שמעו את דבריו. ראובן חזר הביתה נרגש ומאושר… "מחר אנחנו הולכים לאכול אוכל מאוד מיוחד", הוא אמר לרעייתו.
"שמעתי שאומרים שזה האוכל של המלאכים, הקב"ה יוריד לנו מהשמים שכבה של טל, ואני רק אצטרך לקחת כלים ריקים ולמלא עומר לכל אחד מבני הבית… עומר לגולגולת. נבוא הביתה, נאכל את המן, אוי! איך אני מתרגש, אוכל של מלאכים, היית מאמינה??? בטח יהיה לזה טעם של גן עדן, אני כבר לא יכול לחכות".
שמעון לעומת זאת הגיע הביתה עם פנים קצת חמוצות: "תראי, אני לא מזלזל במשה רבינו", הוא אומר לרעייתו, "אחרי הכל ראינו איך הוא קורע את הים ומכה את מצרים… זה ברור שהוא לא איש פשוט, אבל אני לא יודע… אוכל מהשמים, אוכל של מלאכים? זה קצת לא מסתדר לי.
"ונניח שירד אוכל של מלאכים, מה זה אומר? את חושבת שזה יהיה לנו טעים? אני לא יודע… אני לא יכול לאכול אוכל של סינים ויפנים כי אני לא רגיל להם, אז אוכל של מלאכים? זה בטח יבש לגמרי, כי ממילא למלאכים אין חוש טעם בכלל והם לא זקוקים לשום דבר. ואם זה כזה אוכל רוחני, מסתבר שבכלל לא נרגיש שאנחנו אוכלים משהו, זה כמו לקבל אינפוזיה, הגוף מקבל את מה שהוא צריך כדי להתקיים, אבל איפה החוויה הקולינרית? איפה המרקם, הטעם, הפריכות, המליחות… אחחח. נראה לי שאנחנו הולכים להתגעגע חזק חזק לאוכל של אנשים נורמלים"…
ראובן הצדיק נכנס למיטה שלו, ולא מצליח להירדם כל הלילה מרוב התרגשות, ושמעון השכן שלו נכנס למיטה ולא מצליח להירדם כל הלילה, כי הוא לא מצליח לעכל את הרעיון שב-40 השנים הקרובות הוא לא הולך לאכול פיצה, וגם לא פיתה פלאפל…
בבוקר השכם הם יוצאים לחפש מן… ראובן רץ בהתלהבות כי הוא כל כך רוצה להתעלות, הוא רוצה להיות איש רוחני יותר, אחרי שהוא יאכל אוכל של מלאכים, סביר להניח שכשהוא ילמד גמרא, זה יהיה שונה לגמרי, הוא יבין הרבה יותר טוב, הוא ירגיש הרבה יותר גישמאק בגמרא.
ושמעון… ובכן, הוא רץ מהר לאסוף מן, כדי לתפוס את החתיכות הכי טובות. הוא לא רוצה לבוא בסוף ולקבל רק את הרקובים ואת המצ'וקמקים…
וראה זה פלא… ראובן יוצא מהבית וחוזר אחרי שתי דקות בידיים עמוסות… הוא מביא צנצנות מלאות מן, הילדים טועמים ומרגישים טעמים נפלאים. מי שרוצה לחמניה ריחנית מרוחה בחמאה עם פרוסות עגבניה, מקבל! מי שרוצה טוסט עם גבינה ופרוסות מלפפון, מקבל! מי שרוצה פיצה עם הרבה הרבה גבינה צהובה, גם הוא מקבל… מדהים!
הם אוכלים בהתלהבות, בשמחה, אוכל של מלאכים, איזה ריח נפלא, ריח גן עדן מתפשט בכל הבית, הטעמים יוצאי דופן, אין מאושר מהם.
אבל שמעון, שמעון יוצא לחפש מן ולא מוצא… הוא מרחיק נדוד, הולך מחוץ למחנה, מוצא כמה גרגירים, אוסף אותם, ואחר כך עוד כמה גרגירים, הוא עובד קשה במשך מספר שעות עד שהוא ממלא את הצנצנות שלו במן, עומר לגולגולת.
כשהוא חוזר הביתה, הוא כבר עצבני, חם לו, הוא מזיע, המן עומד להינמס, הוא רץ הביתה כל עוד נשמתו בו, הם מסתכלים על המן ולא מבינים מה הם אמורים לעשות איתו.
"אוכלים את זה?", הוא שואל בחשש ומסתכל על רעייתו בניסיון לבחון את תגובתה… "טוב, אני אנסה ראשון… הוא נותן נגיסה והשיניים שלו כמעט נשברות. זה קשה כמו אבן… "צריכים לטחון את זה… תביאי לי מדוכה!!!".
אבל אין לה מדוכה, היא הולכת לאוהל של ראובן השכן ומבקשת מאשתו שתשאיל לה מדוכה, והשכנה אומרת לה, "שכנתי היקרה, למה את צריכה מדוכה? יש לך מן, תאכלי ותהני!", אבל היא מסבירה לה שמשום מה בעלה ליקט גרגירים קשים שאי אפשר לאכול אותם…
אומר ה'חיבת ירושלים': המן היה כמו נביא שמגלה מה שבחורים ובסדקים, עכשיו כולם יודעים שבחורים ובסדקים בלב של שמעון יש קצת פחות אמונה, הוא לא כזה מאמין גדול כמו שחשבנו, הוא מטיל ספקות, נו… בגלל זה הוא צריך להרחיק נדוד בחיפוש אחר מן, בגלל זה הוא מחפש מדוכה כדי לפורר אותו, וכך הוא ורעייתו עובדים במשך שעות, ללקט את המן, לטחון אותו ללוש, להוסיף תבלינים, לאפות ולבשל… בזמן שבבית של ראובן מגיע כל יום משלוח של כל מיני המזון בעולם, כשהם טריים ומוכנים לאכילה מיידית.
**
כמו שאמרנו, זה לא היה רק במדבר, זה קורה גם היום, בעולם שבו אנחנו חיים, בהווה. התורה היא נצחית, וגם היום יש כאלו 'ראובנים' ויש כאלו 'שמעונים'.
אנחנו עוברים דברים בעולם הזה, יש כישלונות, אי הצלחות, לפעמים מאבדים דברים חשובים ויקרים, אבל מי נותן לנו את כל הדברים האלו? הקב"ה.
מי שהוא 'ראובן', הוא מתייחס להכל בהסתכלות גבוהה, רוחנית. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, זה מה שהקב"ה החליט והוא הרי רוצה רק את טובתי, אז גם זו לטובה…
אבל יש גם את השכן הפחות רוחני, ואצלו כל צרה היא צרה, כל אובדן הוא כאב נורא ואיום, כל אי הצלחה גורם לתסכול נוראי וחוסר יכולת להתקדם הלאה.
מה ההבדל ביניהם? שניהם מלקטים את אותו המן, שניהם עוברים את העולם הזה עם כל מה שעוברים כאן, לטוב ולמוטב, אבל אחד מגיע הביתה עם גרגירים קשים כמו אבן, והשני מגיע עם כל מיני המגדנות שבעולם.
**
ברצוני להמחיש מה פירוש לחיות עם אמונה תמימה בדברי חז"ל, איך אפשר להיות מאוכלי המן בדורנו, לא צריך להיות בשביל זה אדמו"ר או ראש ישיבה, כל אחד, כל בעל בית, נאר אביסלע אמונה, רק קצת אמונה ברורה ויש לנו את טעמי המלאכים.
אבי מורי, רבי נתן צוקר הריני כפרת משכבו, סבל רוב שנות חיו מאסטמה קשה. כילד הייתי חווה לא פעם את ההתקפות הקשות הללו של אבי, כשהייתי רואה אותו משתעל עד כדי חנק, ונאלצתי להזמין לו אמבולנס כדי להציל את חייו.
כידוע, האויב הגדול ביותר לאסטמה הוא האבק. בהתאם לכך אמי שתבלחט"א היתה עוברת בכל יום בסמרטוט על הריהוט הישן שבבית כדי שלא יהיה שם אבק חלילה וחס. בנוסף, הצורך החשוב ביותר הוא אוויר נקי. בסמיכות לבית הורי היה מצרך נדיר מאוד בבני ברק – שטח פתוח. היה זה שטח שלא ניתן לבנות בו בניין מגורים כיוון שהוא מהווה "מובלעת" בין הבניינים, כך נותר השטח ריק ונקי.
אבל ביום מן הימים הקצתה עיריית בני ברק את המגרש עבור בניית תלמוד התורה 'באר יהושע'…
התושבים ידעו, שכשייבנה הבניין ייחסם כל האוויר שהיה להם עד כה, ורעש של מאות ילדים בלע"ה יישמע בכל שעות היום. בד בבד, התברר שהשביל המוביל לתלמוד התורה ייסלל כשני מטר מתחת לחלון בית הוריי, והאבק שיעלה ממאות הילדים שיצעדו בו, אמור לכסות את הבית בכל יום…
אחד השכנים, שלמרבה הצער לא זכה לאהבת תורה יתרה, החל להחתים את תושבי השכונה נגד הקמת תלמוד התורה. ברור היה לו, שאבי יהיה המתנגד הגדול ביותר, כי בשבילו זה יותר מספק פיקוח נפש!…
משבא אל אבי, דיבר גדולות איך תלמוד התורה הולך להמיט עליו אסון בריאותי רח"ל מחד, וירידת ערך הדירה שלו מאידך, "גם אם תרצה לעבור מכאן, לא יהיה בידך כסף לרכוש דירה אחרת", הזהיר…. נכנס אבי ז"ל לחדר, שם מתחת למזרן היה אוסף קטעי עיתונות שעשו עליו רושם, הוא הביא עמו קטע מתוך "מוסף שבת קודש" של יתד נאמן, שמספר שבועות קודם לכן התפרסם בו סיפור ש"תפס" את אבי מאוד והוא החליט לשומרו.
סופר שם, שברחבי אירופה התפשטה מגפה קשה שהפילה חללים רבים. המגפה עמדה להגיע לוואלוז'ין, ובאו וספרו זאת למרן הגאון רבי חיים מוואלוז'ין.
הגר"ח הורה שכשתתקרב המגפה יותר יאמרו לו, וכך הווה. הגיע היום והמגפה קרבה מאוד. הלכו ואמרו זאת לגר"ח שהוציא את תלמידי הישיבה לרחוב עם סטנדרים וגמרות, ובכל כמה עשרות מטרים העמיד שני חברותות שישבו ולמדו, וכך הקיף את כל וואלוז'ין.
וראה זה פלא…
"המגיפה הלכה והתקרבה, ונעצרה בוואלוז'ין!!!"
פנה אבי ז"ל לשכן ואמר: "אני חי על זמן שאול, כל אחד זקוק לחמצן מהקב"ה אבל אני חי זאת בכל רגע, כל חוסר קטן של חמצן מהווה אצלי הרגשת מוות מתקרב…
"אם רוצה אני חיים ארוכים – אין לי דבר גדול יותר מתלמוד תורה מתחת לאפי, זו השמירה הטובה ביותר! אדרבא! – אם יחסרו חדרים לכיתות, כדאי שיבנו אותם בתוך החצר שלנו ממש, וכך תהיה השמירה טובה יותר! אני גם הולך להודיע להם, שאם יחסרו להם כיתות – סלון ביתי מספיק גדול ניתן לפתוח בו כיתה! ואם על ירידת מחירי הדירות אתה מדבר, הלא חז"ל הבטיחו – 'תיכף לתלמידי חכמים ברכה!…' – מתורה יש רק ברכה, אף אחד לא הפסיד בגלל תורה".
והיות והלה היה בעל השפעה גדולה, והיה חשש שיצליח לשכנע שכנים אחרים לחתום ולעצור את בניית תלמוד התורה, הקים אבי ועד מיוחד של תושבי האזור, שפעלו שלא יאונה לתלמוד התורה כל רע, ושהתוכנית לבנייתו תצא לפועל בתמיכת השכנים.
ומעידני בזאת, שמאז הוקם תלמוד התורה, סבל אבי הרבה פחות ממחלת האסטמה, ובמשך שלושים ושתיים שנה האחרונות לחיו לא הוזקק להתאשפז, ואפילו לא פעם אחת בגלל מחלת האסטמה!!!
ולא זו בלבד, באותה תקופה רכש לשני ילדיו דירות, ורבצו עליו עדיין חובות מחתונות קודמות, ועל אף שעזב באותה תקופה את העבודה, כי נפשו חשקה לשבת וללמוד כל היום, חיסל תוך מספר שנים את כל חובותיו!!!
לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר צוקר ז"ל