התחנה עמוסה לעייפה. אנשים תשושים מספיגים את זיעתם הניגרת בפיסות טישיו מקופלות, זאטוטים חסרי סבלנות מתקוטטים ביניהם על דברים של מה בכך, והשמש עושה את מלאכתה נאמנה; קופחת על ראשיהם כגיגית כפויה של רותחין.
יהודה עומד שם בין ציבור הממתינים. מחכה בקוצר רוח לאוטובוס המיוחל. הוא מוציא את הנייד מכיסו כדי לחייג בפעם המי יודע כמה למוקד המידע של 'קל-קו'. לפחות לשמוע את התקדמות האוטובוס המתמהמה, להתעדכן נאמנה ולדעת בוודאות שהוא לא שב על עקבותיו חלילה.
רגע לפני שהוא מחייג פוצח המכשיר בצלצול עליז, שיחה נכנסת.
שרוליק מתקשר. זה שתמיד נעים לצלול אתו לשיחת חולין נעימה, מתובלת בשנינות ועוקצניות מתוקים מדבש. יהודה זונח את התעניינותו במה שיש ל'קל-קו' לחדש, מעדיף לענות לשיחתו של שרוליק שמן הסתם תשפר את מצב רוחו הזועף.
"תגיד ר' יהודה", מבקש שרוליק לאחר מילות השלום והברכה הנהוגות, "מה הסיפור של השכן שלך 'דורשביץ'? הוא התחיל לעבוד עם בחורים או מה? אני שומע משם כל כמה לילות שירים המוניים, דיבורים סוערים רעש ובלגן. מה הסיפור שמה?"
"איך ידעת ללחוץ לי על הפתיל הכי מתוח במערכת העצבים?", משיב לו יהודה בשאלה אירונית, "אין לך מושג מה אני עובר עם ה'דורשביץ' הזה" – מתיז יהודה את הד' בזעם – "לאחרונה מישהו שכנע אותו שהוא מתאים לחזק בחורים 'מתנדנדים' ולקרב אותם. ולאחר שהמישהו הזה שאני לא סולח לו שכנע אותו, הוא פשוט לקח את זה ברצינות תהומית. ומאז מידי ליל שישי אני צריך לשמוע את הקולות הצורמניים של החניכים שלו שבאים לאכול אצלו קוגל ופיצוחים ולשתות ביר— אה, סליחה ר' שרול, רגע אחד".
מעבר לעיקול הרחוב מופיע פרצופו המוארך של האוטובוס. הוא עוצר צמוד לתחנה ופולט ענן של פיח אל האוויר החם.
יהודה ממהר להידחק בתוך הגוש האנושי הצובא על הפתח. ממשש בששת-שמונת כיסיו בחיפוש אחר הרב-קו תוך כדי פילוס דרך. על מושב הנהג יושב ישמעאלי משופם שריח טבק-חרוך וקפה-בוץ נודף ממנו. יהודה מגיע אליו, שולף כרטיס ומניח על מכשיר התיקוף, הנהג מגחך ויהודה מגלה שזהו הכרטיס המגנטי של קופת החולים בה הוא מבוטח. הוא ממהר לפשפש שוב בארנקו המבולגן עד שהוא מוצא את הרב-קו. מתקף בשלום ומתיישב בספסל הקדמי, מאחורי גבו של הנהג.
"אז אתה מבין שרוליק? איצ'ע דורשביץ הלזה מביא אליו הביתה את הבחורצ'יקים המתחזקים שלו, ומחורר לי את הראש כל שבוע". האוטובוס עוזב את התחנה וממשיך במעלה הרחוב, בדרך לתחנה נוספת המושמעת בכריזה. יהודה משקיף על הרחוב החולף מבעד לחלון וממשיך לשפוך את זעמו בקול רעש גדול – "לפעמים הם אפילו מביאים איתם מוזיקה רועשת, כזו שמסוגלת לערער את שלוותם של פילים. קרה כבר גם שהילדים התעוררו מהרעש. הבנת? החצוף הזה עושה ככל העולה על רוחו כאילו הוא חי על אי בודד. פושע של ממש…"
האוטובוס מתקרב לתחנה הבאה. יהודה מבחין מבעד לחלון הקדמי בבחור צעיר שמסמן לנהג לעצור לו. אך הערבי המגושם ממצמץ בעיניים חשוכות, מאיץ מהירות וחולף על פני התחנה כשהבחור מנופף בידו מאחור בחוסר אונים.
מרושעות אופיינית.
יהודה לא יכול לסבול זאת.
הוא מרחיק את המכשיר הנייד מאוזנו ומזדעק לעבר האוחז בהגה: "נהג! למה לא עצרת בתחנה? ראית את הבחור שרצה לעלות! למה לא עצרת לו? אה?"
הנהג מעפעף לעברו דרך הראי שמעל ראשו וממשיך בנסיעה אדישה.
דמו של יהודה תוסס בקרבו, "תגיד, אתה לא מתבייש? אני אפנה לחברה בתלונה! תן לי הרגע פרטים שלך!", ואז הוא מוסיף בלי לחשוב מדיי הרבה – "מה נראה לך? שאתה תוכל להתעלל פה ביהודים כמה שאתה רוצה? אני אדאג שיפטרו אותך! חוצפן!"
הישמעאלי מתבונן בו בעיניים רושפות מעם המראה ולאחר כמה שניות הוא מסנן לעברו בתגובה: "אה, אדוני, אתה יע'ני דואג לאחים היהודים שלך? תגיד לי, זה השכן שלך שאתה ככה שופך עליו את העצבים שלך כבר עשר דקות, הוא לא יהודי? אתה קורא לו 'בושע' ומסבר עליו דברים רעים בבלפון הוא יע'ני לא יהודי? אה? רק לי אתה אומר חוצבן! גם אתה חוצבן! אתה אל תבוא ותגיד לי איך להתנהג עם יהודים…"
יהודה נאלם דום. פניו מתקרבות לכרכומם של שולי הקדירה; דווקא בן-העם-הדומה-לחמור הצליח לנקב את ליבו ככברה ולהשמיע בפניו דברים כארס של עכנאי.
אני? מדבר רע על יהודי? מכנה אותו בכינויי גנאי? האומנם?!
(דרך חיים – לוח מתמידים)