השבוע השתתפתי בבר מצווה משפחתית נחמדה. ישבתי שם עם המשפחה המורחבת וחגגנו יחד לכבוד בחור נוסף מכרם בית ישראל שנכנס תחת כנפי עול התורה והמצוות בשעה טובה ומוצלחת.
בשלב מסויים קם לדבר דברי תורה סב החתן הרה"ג ר' ירחמיאל יוקלסון שליט"א המשמש בקודש בישיבת תורת שמחה. דבריו המרגשים גרמו לי לחשוב שבעצם כולנו השבוע חוגגים בר מצווה, כל איש ישראל שנשמתו עמדה על הר סיני חווה כל שנה את הרגש המחודש של נעשה ונשמע וקבלת עול תורה ומצוות, ממש כמו נער צעיר שנכון להסתער על חובותיו הרוחניות ועל קיום המצוות ולימוד התורה כמצווה ועושה, כך גם אנו ע"י ההשפעה שכידוע מתחדשת בכל שנה מחדש מקבלים את התורה ונכנסים שוב מידי שנה בשנה תחת כנפי השכינה. הלוואי ונזכה אכן לחוש את זה כך.
וכה היו דבריו של הרב יוקלסון שכל כך נגעו בי ושנדברתי איתו לשתף ולזכות בהם את קוראי 'הפותח'.
הוא שאל שאלה שלכאורה כל אחד מאיתנו נתקל בה אי פעם. מהי מטבע הלשון 'בר מצווה'? מדוע לא משתמשים בלשון הקודש התקינה ואומרים 'בן מצווה'? מהו שינוי הלשון שהשתרש כל כך?
הוא הביא על כך כמה תירוצים יפים אבל את התירוץ האחרון שתפס אותי מאד אחלוק עימכם.
'בר' הוא לשון של בחוץ כמו בר מהכי. זו מילה שבאה לבטא חיצוניות ויציאה ממקום מסויים. גם לבר מצווה יש מסר מסויים בלשון זו. כל בחור צעיר בן 13 ויום מקבל את 'חבילת' המצוות הכוללת מערכת של 613 הוראות עשה ולא תעשה בהן הוא מתחייב מאז ועד סוף ימיו עלי אדמות. ישנם את פרטי המצוות הטכניים הכוללים את עשיית המצוות ואת הדברים מהם צריך להישמר ולהימנע אבל הוא מקבל דבר נוסף מהותי וחשוב לא פחות ואולי יותר מהם ביום בר המצווה שלו.
הבחור הצעיר שזה עתה בא בברית התורה והמצוות מקבל את כלי העבודה האישית שלו לעבוד את ה' יתברך בכל ליבו ונפשו. הוא מקבל את האפשרות לקיים את העבודה שבלב שהיא דבר חיצוני נפרד ואינדיבידואלי לכל אחד ואחד. אין לו אפשרות כמובן להחליט לבד איך הוא רוצה לקיים את המצוות מבחינה טכנית, את זה כולם חייבים בצורה שווה. אבל ממה להתלהב ובאיזה חלק להשקיע לפי כוחות נפשו ותכונות ליבו את זה הוא יכול להחליט מיום זה ואילך כל ימי חייו. במערכת המצוות ישנם שני ממדים האחד הפנימי שהוא קיום המצוות בפועל והשני חיצוני שהוא עבודת ה' הנגזרת מקיום המצוות. הממד השני הוא לא עיקר קיום המצווה ולכן הוא חיצוני, אבל הוא עיקר שחלק כחלק לו בקיום המצוות ואת זה כל אחד לבדו יכול להחליט כמה חלק יש לו בזה. אם נרצה זהו החלק עליו כל אחד ואחד מכריז את הנעשה ונשמע הפרטי שלו. לכל אחד יש את האופציה להחליט כמה מחשבה רגש ותכונה הוא יכניס במצוות בתורה ובתפילה שלו וזו העבודה האישית הקשה והנדרשת ביותר מכל אחד.
לכן המעמד נקרא בשם 'בר מצווה' לסמל את קבלת העבודה האישית של כל אחד כלפי אלוקיו.
נדמה שאם ההקבלה אותה הבנו בראש הדברים בין בר מצווה לחג מתן תורתנו נכונה נמצא שהחג הזה בו אנו נכנסים כל שנה שוב תחת כנפי השכינה ומחדשים את הקריאה האלמותית של נעשה ונשמע, אמור להביא אותנו לחשוב על עבודת ה' הייחודית של כל אחד ואחד מאיתנו. על החלק המיוחד שיש לכל יחיד בפסיפס של עשיית רצונו של נותן התורה ועל הדרך לקיים אותו ולהשלים את המארג הנפלא של כלל ישראל כאיש אחד בלב אחד.