"אתה תדבר את כל אשר אצוך" (ז', ב')
הייתה זו שבת בה ר' בן ציון (כאברך צעיר) התארח בבית הוריו בתל אביב.
אחד ממתפללי בית הכנסת "היכל מאיר" אירס את בתו, עם בחור ישיבה תלמיד חכם שיראתו קודמת לחכמתו, ומעוטר בכל מידה נכונה. וכדרך העולם, החתן הגיע בשבת שאחרי האירוסין להתארח בבית חותנו, ולסעוד שם את סעודות השבת.
החותן נכנס לבית הכנסת עם החתן החדש, כשכולו זורח מאושר על היהלום שנפל בחלקו. הציבור השתתף בשמחתו, ובאו לאחל להם ברכת 'מזל טוב'.
ביניהם היה גם איש צר עין, שקינא משום מה מאוד, באבי הכלה. ותוך כדי ה'מזל טוב' לחש לאבי הכלה: "נראה לי שעשית שטות, זה בחור שבקושי מתפלל, פעם ביררתי עליו ושמעתי כי רוב שעות היום עוברות עליו בבטלה. זו שטות שלקחת אותו לחתן, אבל את הנעשה אין להשיב…" – דברי האיש.
החותן שמע את הדברים בהלם. והם נכנסו בו כארס של עכנאי. חלחלו בו. בשבת אחרי צהרים אמר כבר לאחד המתפללים "נראה לי כי נפלתי בפח …". הבחור עצמו הבחין שלפתע פני חמיו השתנו לרעה ולא הבין מה קרה, לבו החל לנבא לו רעות. כך עברה לה השבת בהרגשה רעה, מאכזבת.
*
למעשה, ר' בן ציון, עמד בסמיכות לאבי הכלה בליל שבת בדיוק כאשר ה"מוציא שם רע" אמר את מה שאמר, והזדעזע מהרגע הכל כך נורא של שפיכות דם של כמה נפשות, בכמה מילים חלקלקות. זה כמו להיות נוכח בתקיעת סכין בליבו של יהודי.
הוא לא יכול היה לאכול את הסעודה בליל שבת. מעיו התהפכו בקרבו. ובמקביל, הוא גם הכיר היטב את החתן, והוא ידע בוודאות שהדברים בשקר יסודם.
כדרכו, לא זרק מיד משפטים מפיו. לא רץ מיד לדבר עם אבי הכלה. כי עדיף כמה מילים חזקות עזות כחצים מאלף מילים שאין בהן תועלת, ולפעמים מילים גם יכולות להזיק עוד יותר ממה שהן מועילות. "חשוב על הדיבור לפני שתוציאנו מפיך".
במשך כל השבת היה ר' בן ציון כאוב ממש, כמה פעמים התאפק מלבכות. היה נראה שעבר עליו משהו קשה, כי הוא היה בתוך ד' אמותיהם, של רוצח ונרצח…
"מה עושים?" – זו הייתה שאלת השאלות. כיצד יוכל לפעול, מי יאמין לדבריו של אברך צעיר, מול יהודי נכבד בגיל העמידה שדיבר בהחלטיות שאין אחריה עוררין?!
כאשר חזר לביתו בבני ברק במוצאי שבת, לא נרדם כל הלילה. נדדה שנתו.
ביום ראשון בבוקר יצא כדרכו מביתו לכיוון כולל פוניבז', בדרך, הוא פגש את רבי דוד פרנקל זצ"ל – מתלמידי מרנן החזו"א והגרי"ז מבריסק, שהיה אתו בידידות גדולה.
ר' דוד בחושיו החדים, הבחין ממרחק כי פני ידידו ר' בן ציון עצובות. התקרב אליו בתמיהה "מה קרה, מדוע פניכם רעים היום".
ר' בן ציון סיפר לו מה שקרה. ור' דוד פרנקל יעץ לו שילך תכף ומיד להתייעץ עם הרב שך.
ר' בן ציון לא פנה כדרכו לפתח הכולל, אלא צידד את הילוכו, נכנס וסיפר למרן הרב שך את פרטי המקרה המכאיב.
הרב שך שמע והגיב: "בסדר, ומה לדעתך אני יכול לעזור בענין?", ענה לו ר' בן ציון: "לדעתי, הרעיון הוא, שאברר היכן הם מתגוררים בדיוק בת"א, וראש הישיבה יסע אתי לת"א ונעלה לביתם ונדבר איתם". הרב שך נהנה מהרעיון, "אבל אינני מכיר את הבחור, הוא אינו מתלמידי הישיבה, וכיצד אוכל להמליץ עליו ולשבח אותו, בדברים שאיני יודע שהם אמיתיים". ר' בן ציון אמר לו "נכון, אבל שכחתי לומר לרבינו כי אני מכיר אותו היטב, ויודע בוודאות שכל ההשמצות הן שקר, וכי הוא בחור מעולה משכמו ומעלה".
אמר הרב שך: "אם כך, מיד אלבש את הכובע והחליפה, וכעת ניסע יחד לתל אביב".
ר' בן ציון ביקש להזמין מונית, אך הרב שך מיאן "ניסע באוטובוס" – אמר.
עלו לאוטובוס, כשר' בן ציון רצה לשלם לנהג בשביל שניהם, הרב שך התערב: "אני אשלם גם בשבילך".
במשך הדרך הרב שך התעניין כמה פעמים בדרישות וחקירות אודות הבחור, טיבו וטבעו, והאזין לפרטים.
כאשר הגיעו קרוב לבית הורי הכלה, ירדו שניהם מהאוטובוס, והלכו לכתובת המדויקת. ר' בן ציון נשאר למטה ברחוב.
הרב שך דפק בדלת, האב והאם היו בפתח, מופתעים לגלות על מפתן הדלת את ראש ישיבת פוניבז'.
ללא הקדמות מיותרות התחיל בדבריו "אני נמצא כאן באזור לצורך ענין מסוים, וכיון ששמעתי כי הבת שלכם זכתה להתארס עם בחור פלוני, אמרתי לעצמי: אי אפשר לעבור כאן בלא לעלות ולאחל לכם ברכת 'מזל טוב', ולספר לכם על הזכייה הגדולה בה זכיתם. הבחור הזה הוא יכול להיחשב כמו בן בית אצלי, בחור חשוב מאוד, מלא וגדוש בתורה וביראת שמים, הוא יגע ועמל, ועתידו לגדולות ונצורות, לא כל אחד זוכה לכזה יהלום". כך המשיך עד שהבחין מבין ריסי עיני ההורים שדעתם מתאוששת, והשמחה מבצבצת בעיניים. הוא נפרד מהאב והאם בלבביות ובאיחולים.
וכאשר הרב שך קיבל מהורי הכלה את ההזמנה לחתונה, הוא הראה אותה לר' בן ציון בסיפוק רב.
והיה ר' בן ציון מסיים את הסיפור: "כיום הבחור הזה הוא כבר סבא לנכדים, ובכלל אינו מעלה על דעתו, מה פעל הרב שך למענו…". ור' בן ציון? לא בתמונה בכלל…
(מתוך הספר 'ללא שם')