ביום חמישי החולף, בין מנחה למעריב בשטיבלאך של קרית צאנז שבנתניה, עצר אותי לשיחה קצרה אחד מטובי המחנכים, הרב שלמה בעלז שליט"א, והעמיס על קולמוסי מספר תובנות מהדהדות שכל אחת מהן שווה טור בפני עצמו.
בין הדברים הוא סיפר לי: לפני שנים רבות כשהייתי צעיר ממש, אולי אפילו בחור, חלפתי פעם ליד יהודי ישיש מאוד, כבן שמונים או אפילו תשעים שנים. הישיש היה כפוף כולו והלך בפסיעות איטיות וסוחטות מאמץ.
עודי חולף לצדו, הרמתי את קולי וכיוונתיו לדציבל הנשמע גם למי שאוזניו כבדו מזוֹקֶן ואמרתי: צפרא טבא ר' אברהם.
נעצר הישיש, הרים את ראשו בקושי רב והביט בי מבין גביני עיניו, באומרו: "אָה. יעצט ווייס איך אז איך לעב!", עכשיו אני יודע שעודני בין החיים.
קפצתי לאחוריי לשמע האמרה הנוקבת. והוא הסביר לי:
"אני פוסע לאיטי בכבדות ואנשים רבים כל כך עוברים על פניי. בחורים ואברכים שאצים ורצים ברגליהם, ואין איש שיעצור לרגע ויברך אותי בבוקר טוב או בצהריים מאירים. לעתים אני חושב לעצמי שאולי כבר עברתי ובטלתי מן העולם. אולי כבר איני חי ואיני ראוי להתייחסות. עכשיו כשמישהו נעצר לידי ומברך אותי ואף קורא בשמי, אני שמח לקבל אות חיים, אות שאני חי".
את הסיפור הזה מרבה ר' שלמה בעלז לספר לתלמידיו, וכעת לכל הקוראים גם יחד, כשהתובנה כל כך נוקבת: עלינו להפסיק להיות מכונסים בתוך עצמנו. הבה נהיה אנשים מאירי פנים, לא רק לישישים אלא גם לצעירים. נדע לברך כל אדם לשלום, להאיר פנים לכל יהודי שאנו פוגשים, קל וחומר בתוך השכונה שלנו, בתוך הישיבה או בית הכנסת, מקומות הלימודים או היכן שרק לא יהיה.
(יקותיאל יהודה גנזל, 'המבשר')