כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ (ב, יז)
היצר הרע בא אל האדם ואומר לו: 'כשאתה בעיר שלך, בימי שגרה רגילים, אתה מקפיד להתפלל בבית הכנסת במניין, וזה ממש יפה מצידך. אבל עכשיו, כשאתה מצוי מחוץ לעירך, מחמת סידורים חשובים שעליך לבצע – לא נורא אם תעמוד באיזושהי פינה, אולי אפילו בשולי הכביש הבינעירוני, ותתפלל ביחידות…'
כשאתה בעיר שלך ובאזור שלך, אתה מקפיד לאכול רק מאכלים בכשרות מהודרת, וזה חשוב מאד. גם קל מאד. יש בחנויות מעדנים ממעדנים שונים, וכל מוצר שעולה על הדעת תוכל להשיג בהכשר בד"צים. אבל מה קורה אם אתה בחופשה?
'אה', אומר היצר הרע, 'במלון הזה ההכשר אמנם לא-מי-יודע, אבל אתה בהחלט יכול להקל…'
ומה עם גדרים של צניעות? – 'כשתחזור הביתה, תוכל להמשיך להקפיד, אבל כרגע זה המצב, אז אין לך ברירה אלא להרשות לעצמך…'
ליצר הרע יש כל מיני תירוצים, ויש לו דרכים מאד מתוחכמות כדי ללכוד אותנו ברשתו, ולהפיל אותנו אל השאול.
אבל התשובה שלנו ליצר היא חד משמעית – לא! "כאשר יחנו כן יסעו"! בדיוק כשם שאנחנו שומרים את המצוות ומדקדקים בכל ההלכות בבית, בעת שאנחנו "חונים" – כך גם כשאנחנו נמצאים בדרך, במצב של "יסעו". עלינו לקיים כל מצוה כהלכתה, בכל מצב, בלי לשנות מאומה.
*
מעשה היה ברבי מסעוד אלפסי זצ"ל, אשר חי לפני כארבע מאות שנים [ורק נעיר תחילה, שגורם עלום עשה לרבי מסעוד שינוי השם, וקרא לו רבי אריאל, בהעלותו על הכתב את המעשה המופלא אשר אירע עם הצדיק. אך לא אריאל שמו אלא רבי מסעוד אלפסי].
פעם אחת נסע רבי מסעוד בשיירה ממרוקו למצרים, ועברו דרך מדבר סהרה. המדבר היה ריק, אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו, וחיות טרף ארבו לטרפם, וגם שודדים פראי אדם נחבאו בין מסתוריו.
לפני שיצאו לדרך שילם רבי מסעוד אלפסי סכום כסף גדול לראש השיירה, והתנה עמו שהשיירה תשבות ביום השבת, ולא תמשיך במסעה עד צאת הכוכבים.
בחצות יום השישי, בהיותם בלב המדבר, ביקש רבי מסעוד מראש השיירה, שיחנו במקומם, כפי שסוכם מראש. אך ראש השיירה הגוי התכחש לדבריו, והורה לשיירה להמשיך בדרכה כרגיל.
"אף אתה, רבי, תמשיך עימנו", אמר לו הגוי בלעג, "שאם לא כן, יטרפוך החיות או שיקדימום השודדים ויהרגוך, ואחר כך יאכלו הנשרים את גופך".
רבי מסעוד לא נתן דעתו לדברי הגוי. הוא היה איתן בדעתו שלא לחלל את השבת בשום פנים ואופן, על אף שיכול היה למצוא לעצמו היתרים ותירוצים למכביר. כל השיירה המשיכה בדרכה, ורק רבי מסעוד ומשרתו הנאמן נשארו בודדים בלב המדבר.
סימן רבי מסעוד מעגל גדול בחול, ואמר למשמשו: "זה תחום שבת שלנו, ומכאן לא נצא עד מוצאי השבת". הניחו על חול המדבר את כל חפציהם ומיטלטליהם, רחצו ידיהם ופניהם, והכינו עצמם לקראת שבת קודש.
הלילה ירד, שאגות חיות הטרף נשמעות מסביב, מתקרבות אליהם יותר ויותר. המשמש אחוז אימה, אך רבי מסעוד שליו ושקט, ופניו מלאות אורה. התפללו שניהם קבלת שבת ותפילת ערבית, וקולם הדהד בשטחים העצומים הפרושים סביבם. לאחר מכן קידש רבי מסעוד על היין, והחלו לסעוד את סעודת השבת.
לפתע, נשמע קול מאחוריהם, ולחרדתו הנוראה של המשמש, התקרב אליהם בריצה אריה גדול מימדים. נשמתו של המשמש כמעט שפרחה, אך רבי מסעוד אמר בנחת, "אל תירא ואל תיחת. את מצוות בורא העולם אנו מקיימים, ורק בו נבטח".
האריה עצר ממרוצתו מחוץ לעיגול, ושם כרע ורבץ, מבלי לפגוע בהם לרעה. רבי מסעוד שר ברגש רב את זמירות השבת, והאריה המשיך לשבת בשקט, כמאזין לקולו של הצדיק.
לאחר שסיימו את סעודת השבת, שכבו לישון, על אף שחשש כבד קינן בליבו של המשמש, שמא יטרפנו האריה בשנתו.
בבוקר הקיצו שניהם, ומצאו את האריה עדיין על משמרתו, יושב ו'משגיח' עליהם. במשך כל השבת ישב האריה מחוץ למעגל, לא פגע בהם לרעה ולא נהם מולם, רק כשכש בזנבו והניע ראשו.
במוצאי שבת, לאחר הבדלה, התקרב אליהם האריה, אך טרם הספיק המשמש לזעוק זעקות איומות, כרע האריה תחתיו, כרומז להם לעלות על גבו. עלו שניהם על גב האריה, והאריה פתח בריצה מהירה, עד שהביאם אל שאר אנשי השיירה.
אנשי השיירה שפשפו את עיניהם בפליאה, בסברם שמחזה תעתועים מול עיניהם. בטוחים היו בביטחון גמור, ששני היהודים מוטלים מתים אי שם במדבר, ופתאום מופיעים הללו מולם, רכובים על גבו של אריה גדול.
"הוא אשר אמרנו", סח רבי מסעוד, "מקיימים אנו את מצוות בורא העולם, והוא מושיענו…"
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א – דורש ציון)