פעם היה לי סיפור מעניין: אשה הלכה לסמינר, ולאחריו היא באה אלי ואמרה: "יש לי בעיה. אמי מהשומר הצעיר, ואם היא תדע שחזרתי בתשובה, ורק תשמע שאני לא אוכלת בשר וחלב- היא תקפוץ מהגג. כבוד הרב! האם מותר לי לחזור בתשובה או אסור לי?"
"הסירי כל דאגה מליבך", השבתי לה. "אנחנו נלמד אותך בע"ה איך לחזור בתשובה בצורה כזאת שאמא שלך לא תקפוץ מהגג. אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה קטנה, ומבקש ממך שתשיבי באובייקטיביות: נניח שאמא שלך היתה מחליטה, שהאף שלך לא מוצא חן בעיניה, ואם לא תגשי לבצע ניתוח פלסטי לשנות אותו- היא תקפוץ מהגג… האם היית מוכנה לגשת לניתוח כזה?"
"שתקפוץ!", השיבה באוביקטיביות…
"את יודעת מה?", הוספתי ושאלתי, "היא לא מבקשת ממך לשנות את האף. אבל היא מבקשת אצבע, חצי אצבע, שליש אצבע… את מוכנה? אם לא- היא קופצת מהגג"…
"שתקפוץ!"
"אם כן", אמרתי לה, "על הדברים החשובים לך באמת – אינך מפחדת שאמך תקפוץ מהגג… אם כן גם על החזרה בתשובה אל תספרי שאת מפחדת… ועל כל פנים, כפי שהקדמתי ואמרתי לך, נלמד אותך לחזור בתשובה בלי שלאמך יאונה, חלילה, כל רע…".
יש אנשים שחושבים שאפשר, ולפעמים גם רצוי, לעשות פשרה על חשבון המצוות. הם טועים טעות מרה! גם המציאות הוכיחה שמכל הפשרות האלו לא יצא כלום! הם התפוררו והתאדו בלי להותיר אחריהם עתיד ודור המשך. דווקא אלו שהלכו בנחישות, בעקביות, וללא פשרות- נותרו והקימו אחריהם ציבור שהלך והתרחב ונותר בר קיימא.
כך היה מאז ומעולם. את המילים (בראשית יה, ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן" מתרגם אונקלוס: "וית נפשתא דשעבידו לאוריתא". יש לשעבד את הנפשות לתורה ולא לשעבד ולהתאים את התורה לנפשות.
כמובן שיש לעשות זאת בצורה נעימה ונכונה. החכם מעביר לילדיו שהשבת היא יום של קדושה והתעלות, יום של שמחה ותחושות קודש. כך הוא משעבד אותם לשבת בצורה נעימה, שיוצרת בהם חשק להמשיך את המורשת הזו בשמחה. לא כן מי שמשדר לבניו ששבת היא יום קשה, אסור ואסור- לא ייפלא אם הם לא יאהבו את היום הזה.
בכל אופן, העיקרון נשאר אחד: הנפשות צריכות להשתעבד לתורה!
ואם כבר הזכרנו את יום השבת – איפה הם עמי הארץ של פעם? כידוע עם הארץ אינו מי שלא יודע ללמוד. הוא יכול להיות חתן התנ"ך, חתן המשנה, ואפילו חתן הגמרא… הבעיה שלו שהוא שקרן, אי אפשר לסמוך עליו לעניין מעשרות. אפילו אם יאמר שעישר- לא סומכים עליו. הוא אינו מדקדק במצוות, ולכן אינו נאמן.
ועל אותו עם הארץ אומרים חז"ל, שבשבת הוא נאמן על המעשרות, ואם יאמר בשבת שעישר- סומכים עליו. הטעם לכך הוא שאימת שבת עליו. בשבת הוא מפחד לשקר. עד כדי כך שבת היא יום של קדושה.
נו? היכן הם עמי הארץ של פעם, שבשבת הם היו מפחדים לשקר?
הפספוס הגדול
מעשה באדם שעשה טובה גדולה למלך. בתמורה, הבטיח לו המלך תגמול הגון, והודיע לו שיאפשר לו להיכנס לבית הגנזים שלו, הגדוש באבני חן, יהלומים ומרגליות השווים הון עתק, ובמשך חמש דקות יוכל לשהות במקום עם מזוודות ריקות, ולמלא אותן מאוצרות המלוכה, ללא כל הגבלה.
"אבל דע לך!" הזהיר אותו המלך, "כי בפתח הגנזך תעמוד תזמורת שתשמיע נגינה נפלאה ומושכת לב במשך שתי דקות, לאחר מכן היא תשמיע במשך דקה וחצי מנגינה מושכת יותר, ובהמשך היא תשמיע במשך דקה וחצי מנגינה עוד יותר מושכת. אל לך להתפתות להאזין לנגינה, כי יהיה זה על חשבון זמנך הקצוב לאסוף אבנים טובות ומרגליות!".
שמחה גדולה שררה בלב האיש, הנה הוא עומד להיות עשיר מופלג. מראש הוא קנה לבני ביתו בגדים יקרים, ולו עצמו רכש כרכרה מלכותית, שהרי בעוד זמן קצר יהפוך לאיש העשיר בממלכה. ובאשר למוזיקה המפתה, הוא הרגיע את עצמו כי אין ספק שהתשוקה לאסוף הון, תגבר על כוחה של הנגינה המושכת.
ביום המיועד, הגיע האיש אל גנזך המלך, שם הופעל השעון, ומחוגיו החלו לנוע בהתמדה עד שיחלפו חמש הדקות שהוקצבו לאיש. כפי שהודיעו לו מראש, הושמעו בפתח הגנזך נעימות מושכות לב, ענוגות ומופלאות, והאיש נעצר כדי להאזין להן, כשהוא מרגיע את עצמו כי לאחר שתסתיים המנגינה הראשונה יוותרו לו עוד שלוש דקות שבהן יוכל לאוסף אוצרות רבים.
האיש עמד מרותק למנגינה המקסימה. ופתאום התחלפה לה המנגינה בניגון יפה שבעתיים, והלה נותר על עומדו, כאשר המחוג ממשיך להתקדם. "אין סיבה להזדרז", אמר הלה לעצמו, "יש לי עוד שלוש דקות בהן אספיק לקחת מאוצרות המלוכה מכל הבא ליד!". וכך הוא נותר על עמדו, מרותק לניגונים, עד אשר חלפה לה מבלי משים עוד דקה וחצי.
הוא התכונן להיכנס בריצה לגנזך, אבל לפתע החלה להישמע מנגינה חדשה ושובת לב. האיש חשב לעצמו: "אקשיב רק חצי דקה, עדיין תישאר לי דקה לאסוף אוצרות!", וכך חלפה לה גם הדקה האחרונה, ואנשי המלך הגיעו כדי להוציאו מגנזך. האיש ניסה לבקש עוד רגע קט, להספיק לקחת משהו, אבל הזמן אזל, והוא הוצא מהמקום בידיים ריקות.
התורה והמצוות אינן בשמיים וגם לא מעבר לים, כל מי שרוצה לזכות בהן יכול לעשות זאת. אבל ישנה בחירה, ישנם פתויים העלולים להפריע לאדם לזכות באוצרות הנפלאים והמיוחדים הללו. יש יצר הרע המושך את האדם למחוזות אחרים, ועל האדם להזכיר לעצמו בכל עת, לא להיות כסיל ולא לוותר על העושר העצום תמורת תחליף רגעי, חסר כל ערך. זו הבחירה הניצבת בפני כל אדם עלי אדמות.
כל חיי העולם הזה הן החמש דקות, שבהן ניתן לזכות בעולם הבא, ואנו מעבירים אותם בשמיעת מוסיקה… מתענגים על פלאפלים, על הבלי העולם הזה, בה בשעה שיש לפנינו עולם ומלואו לקנות או להפסיד.
על האב להחדיר אמונה בבניו
הסטייפלר זצ"ל אמר פעם לאבי ז"ל, שעסק במסחר: "דע לך שבחיידר מלמדים את הילדים תורה, אבל בנושאים של יראת שמיים, עולם הבא, שכר ועונש – כמעט ולא עוסקים. את זה חייב כל אב להעביר לבנו בבית! ללמוד אתו ספר מוסר לפחות חמש עד עשר דקות ביום. הוא יכול לבחור כל ספר מוסר שליבו חפץ, ובלבד שיקפיד ללמוד בו יום יום. ואם יום אחד אינו יכול – שיקח לאותו יום ממלא מקום, כדי שלא יישאר הבן אפילו יום אחד בלי לימוד!".
כשסיפרתי את הדברים הללו למשגיח רבי דן סגל שליט"א, הוא אמר לי שגם לו אמר הסטייפלר את אותם דברים, והוסיף ואמר לו שאבות שלא יקפידו ללמוד עם בניהם מוסר- ילדים אלו יגדלו בעלי גאווה, ירגישו שכל העולם שלהם, ואף אחד לא יוכל בעתיד לומר להם שום מילה.
ובאמת, לי אמר הסטייפלר בלשון הזאת: "רואים ילד בגיל חמש עשרה, שמשליך מעליו ופורק כל עול. הסובבים עומדים ותמהים: הרי הוא גדל בבית טוב, בבית שמקפידים בו על קלה כבחומרה, למה עזב את הכל? התשובה: האם האבא סיפר לו אי פעם שיש גן עדן? שיש גיהנום? הרי הוא אף פעם לא למד אתו מוסר ולא סיפר לו על כך. מה, אפוא, הפלא?"…
כמובן שלא צריכים להעביר לילד את הדברים בצורה מפחידה. לא צריכים לאיים עליו: "אם תעשה כך וכך יהיה לך גהינום"… אולם את המסר הזה ניתן בהחלט להעביר באהבה, בכדי שיבין שלעולם הזה יש המשך.
(מתוך 'אריה שאג' פרשת וילך, ספר דברים מאוצרותיו של רבי אריה שכטר זצ"ל)