כמה זמן עבר מאז שנת ה'תרל"ו (1876)?
תרגיל חשבוני פשוט מניב את התוצאה המרעישה: 146 שנים.
כדי להבין למה מרעישה, נחזור לאמצע שְבָט של אותה שנה. ווטסון, עוזרו של מדען בשם אלכסנדר גראהם בל, נמצא במרחק מספר חדרים מהבוס שלו. הוא מרים שפופרת, מצמיד אותה לאוזנו, ושומע את המדען הצעיר אומר: "מר ווטסון, בוא הנה, אני צריך אותך!"
מוכה תדהמה רץ העוזר לאורך המסדרון, רק כדי לגלות שהבוס שלו שפך חומצה של סוללה על בגדיו, אבל אפילו לא הבחין בכך מרוב אושר. מה הפלא? ברגע מכונן זה הוא ביצע את שיחת הטלפון הראשונה שלו – ושל האנושות בכלל.
לאנשים שמחליפים מכשיר נייד כדי לשפר את השמע, ומניידים קווים בין חברות תקשורת כדי להפחית עוד מספר אגורות מחבילת התקשורת שלהם – העובדה הנ"ל נשמעת כמו פיסת היסטוריה עתיקה עד מאוד.
ונחזור שוב לתוצאה המספרית, שאומרת לנו כמה שנים מפרידות בינינו לבין אותה היסטוריה רחוקה: 146. בסך הכל!
מדהים לקלוט שסבא שלנו יכול היה לתַקשר רק עם האנשים שנמצאו בתוך שדה הראייה והשמיעה שלו – או, הכי הרבה והכי משוכלל, לשלוח מכתב ולצַפות במשך שבועות רבים למענה.
מדהים לקלוט את זה לאור העובדה שאנחנו, הנכדים של אותו סבא לא ישיש כל כך, יכולים לתַקשר כמעט עם כל אדם בכל מקום בעולם, אם רק יש שם תשתיות תקשורת מתאימות, תוך שניות בודדות; יכולים לשמוע את קולו, לראות אותו בזמן אמת, לקרוא את מילותיו עוד לפני שהוא גמר להרהר בהן.
יש אנשים שאולי יראו במידע הזה ניתוח של התפתחות הטכנולוגיה, אבל זה אפילו לא מתחיל להיות הסיפור האמיתי.
הסיפור האמיתי הוא דרמטי הרבה יותר, מסוכן הרבה יותר, ובעיקר – בעל משמעות הרבה יותר נפיצה לכל אחד מאתנו ומילדינו: זהו הסיפור של הסביבה החברתית שלנו.
אנחנו הרבה הרבה יותר חשופים כיום לרעש חברתי בלתי פוסק שמקיף אותנו, למסרים שמועברים אלינו בערוצים גלויים וסמויים, להיכרות עם אנשים ועם תפיסות העולם שלהם, ולהשפעה של כל אלה על כל רובד של חיינו.
כל זה עוד לא נשמע לכם דרמטי כל כך?
אתם תגלו עד כמה זה כן, אם תיזכרו במה שידוע לכם על אֶפִּיגנטיקה.
מכירים את הנושא?
בקצרה: אם פעם היה מקובל לחשוב שתורשה היא רק העברה של הדנ"א, כיום כבר ידוע שיש חומרים מסוימים שנקשרים לרצף הגנטי, ומשפיעים על הביטוי שלו. כלומר, ייתכן שחלק מהתכונות שקיבלנו בתורשה יהיו מושתקות אצלנו ולא יבואו לידי ביטוי.
מה משפיע על מנגנון ההפעל/השתק של הדנ"א?
ובכן: הסביבה.
זה אומר שאם גדלנו בתקופה של מלחמה, של רעב, של מתח, של רווחה, של מודָעוּת בריאותית, של ניכור אנושי – כל פרמטר כזה עשוי להשפיע עלינו הרבה יותר מאשר הגנטיקה שירשנו.
נאמר את זה שוב: הסביבה משפיעה עלינו הרבה יותר מאשר התורשה.
זה מדהים. זה מפחיד. זה אומר שהחשיפה החברתית הלא נורמלית שבה אנו חיים כיום, היא בעלת פוטנציאל ענק, בלתי ניתן לתיאור, להשפיע על תכונות האופי שלנו, על הרווחה הנפשית, על הבריאות הפיזית, על הרצונות, על כל שטח של חיינו.
בעבר, אדם נחשף לכמות מצומצמת של בני אדם סביבו, ויכול היה ביתר קלות לשמור על זהותו העצמית. כיום, במצב המוכר לכולנו, אנחנו נדרשים לזהירות גדולה יותר, הרבה הרבה יותר, כדי לסנן את ההשפעות הללו.
התפקיד שלנו היום הוא כפול ומכופל: אנחנו צריכים לבחור בתשומת לב ובזהירות רבה בתוך איזו חברה אנחנו מעוניינים לחיות, וגם בתוך החברה הנבחרת הזו – לבחון אילו השפעות אנחנו מעוניינים לספוג ממנה, ולסנן את מה שגרוע ומזיק.
בעולם שמעלה על נס את החברותיות, את המקובלוּת ואת ה'מיש-מש' הגלובלי,
בואו נבחר להיות חברותיים-חכמים.
כי השאלה היא לא רק בין אילו אנשים אנחנו רוצים לחיות, אלא גם ובעיקר – כיצד אנחנו מעוניינים להיות מושפעים מהם, כך שנוכל להיות מה שאנחנו באמת רוצים להיות.
מילון מונחים:
תורשה – מסד הנתונים שאותו קיבלנו בבואנו לעולם.
סביבה – פוטנציאל המימוש של נתוני התורשה. האופן שבו נממש את הנתונים נתון לאחריותנו ולבחירתנו.
משהו לקחת לדרך:
מרגיש שהעולם מתְקַשר אליך ללא הרף? מטרידים אותך? מבלבלים? מציפים?
בשביל זה יש לחצן כיבוי. נסה להתנתק מעת לעת מההמולה החברתית, ולהתחבר אל הקול הפנימי שלך. כשתחזור אל העולם, תהיה המסננת הפנימית שלך צפופה יותר, צלולה יותר ומודעת יותר.
משפט כוח:
גם כשאתה חי בתוך החברה, אינך מוכרח לתת לחברה לחיות בתוכך.
(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)