הגמרא (שבת לד ע"א) מספרת, שכשרבי שמעון בר יוחאי יצא מהמערה וראה בשוק את יהודה בן גרים, "אמר: 'עדיין יש לזה בעולם?' נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות".
יהודה בן גרים היה זה שפרסם את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי בגנות המלכות: "כל מה שעשו – לצורך עצמם עשו", עד שהגיעו הדברים לאוזני המלכות ובקשו להורגו.
וכאן אנו מגיעים לשאלה מתוכה נזכה בע"ה ללמוד מוסר השכל לכל החיים:
מדוע רבי שמעון בר יוחאי העניש את יהודה בן גרים, והפך אותו לגל של עצמות, היה עליו להודות לו ולומר לו 'יישר כוח, בזכותך נהייתי רשב"י'!
הנה נתבונן: רשב"י הוא היחידי בעולם שחיברו עליו פיוטים, שהתקבלו בכל עם ישראל, המדברים בשבחו, מה שלא עשו לאף תנא! מה שלא עשו לכבודו של משה רבנו, וגם לא לכבודו של אברהם אבינו!
עם ישראל משבח, בפיוטיו, אך ורק את הקב"ה. הוא לא משבח בשר ודם. רשב"י הוא היחיד, היוצא דופן!
רשב"י הוא התנא היחיד שכל עם ישראל עולה לפקוד את קברו. כשעולים לפקוד את ציונו של הרשב"י, נכנסים גם לקברים האחרים ש"על הדרך", אבל מטרת העלייה ועיקרה היא לכבודו של רשב"י!
כמו כן, אף תנא לא זכה שיעשו מדורה ביום ההילולא שלו, כמו שזכה רשב"י!
כל זה – בזכותו של מי? בזכותו של יהודה בן גרים!
בזכותו רשב"י ברח למערה, שם התעלה לפסגת הפסגות, עד ללימוד בחברותא עם אליהו הנביא ולחיבור הזוהר הקדוש!
מגיע ליהודה בן גרים, אם כן, "יישר כח" גדול! ותחת זאת רשב"י נותן בו עיניו והופך אותו לגל של עצמות. מדוע?
זאת ועוד: חז"ל (שבת לג ע"ב) אומרים, שכשרשב"י יצא מן המערה, יצא לקראתו חתנו, רבי פינחס בן יאיר. הוא ראה שגופו של רשב"י מלא בבקעים ובסדקים, מחמת השהייה בחול המערה, והחל לבכות ולצווח: "אוי לי שראיתיך בכך!" ורשב"י השיבו: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך". והגמרא מספרת, שקודם כניסתו למערה, כשרשב"י היה מקשה קושיה, היה רבי פינחס בן יאיר מיישבה בשנים עשר אופנים, ולאחר שיצא ממנה – כל קושיה של רבי פינחס בן יאיר, היה רשב"י מיישבה בעשרים וארבעה אופנים!
ואת כל הגדולה הזאת, רשב"י מעיד שהוא רכש במערה: "שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך". הוי אומר: בזכותו של יהודה בן גרים! לכאורה, מגיע לו תודה רבה, ולא עונש!
אני מכיר בן אדם שהיתה לו צרכנייה גדולה. אינשי דלא מעלי ניצלו את תמימותו, ורימו אותו במאות אלפים. האיש הזה איבד לא רק את הצרכנייה, אלא נאלץ למכור את ביתו ולשלם לנושיו, וחי בעניות גדולה.
בלית ברירה אחרת, הוא החל למסור שיעורי תורה, כאן ושם. ברבות הימים הפך ל"מגיד שיעור מבוקש" העסוק בהרבצת תורה יומם ולילה.
פעם אחת שמעתי אותו אומר: "כלום סבורים אתם שאני שונא את אלו שעשו לי את העוול הנורא? לא ולא! אדרבה, אני אומר להם 'תודה רבה'. בזכותם הפכתי למגיד שיעור. בזכותם חלקי הוא בין מזכי הרבים!"
אינני יודע לומר לכם, בוודאות, אם בעומק הלב שלו הוא גם חושב כך, אבל כלפי חוץ – זה מה שהוא אמר.
השאלה מתחזקת כשרואים את תגובתו של יוסף הצדיק כלפי אחיו, לאחר פטירתו של יעקב אבינו:
האחים מביעים פחד גדול, ואומרים (בראשית נ, טו): "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". ומהי תגובתו של יוסף? הוא מנחם אותם, ומדבר אל לבם: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". לאמור: לא זו בלבד שלא אעניש אתכם, אלא מגיע לכם 'תודה רבה'! בסופו של דבר התברר שמכל מה שעשיתם לי – נגרמה רק טובה.
מדוע, אפוא, ליהודה בן גרים לא מגיעה תודה רבה? והרי מכח מעשיו נגרמה לרשב"י, ולכלל ישראל, רק טובה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר!
מעלתו של בית המדרש
התשובה לכך היא: אכן! רשב"י הרוויח רבות מישיבתו במערה, אבל הוא גם הפסיד!
הוא הפסיד שלוש עשרה שנה של ישיבה בתוך בית מדרש! שלוש עשרה שנה של ריתחא דאורייתא, של פלפול החברים!
את זה – לא היה לרשב"י במערה!
והראיה לכך היא, שהנה לאחר שרשב"י יצא מהמערה, והבין לאלו פסגות רוחניות הוא הגיע בזכות הישיבה בה – מדוע הוא לא שב ונכנס אליה, ללמוד בתוכה עוד שלוש עשרה שנים, אולי אפילו עוד עשרים ושש שנים, הרי אז יעפיל לדרגות עצומות ונוראות יותר?
אבל לא. רשב"י לא חזר למערה!
רשב"י העדיף לפתוח בית מדרש וללמד בו תלמידים!
כולם מכירים את הגמרא (ברכות כז ע"ב) המספרת על כך שהורידו את רבן גמליאל מגדולתו, על כך שציער מספר פעמים את רבי יהושע, ומינו תחתיו אדם צעיר, בן שמונה עשרה, לראשות הישיבה.
כל אדם מן השורה, במצב כזה היה מתכנס בתוך עצמו, יושב ולומד בבית, או ב"עזרת נשים", ולא מראה את פניו בתוך בית המדרש עצמו…
הן, ללא ספק, היתה זו שיחת היום: פיטוריו של רבן גמליאל ומינויו של מחליפו הצעיר, רבי אלעזר בן עזריה.
ומה עושה רבן גמליאל?
הגמרא (שם כח ע"א) מספרת: "ואף רבן גמליאל לא מנע את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת". זאת ועוד: הוא ממשיך להתווכח, בעוז ובנחישות, עם רבי יהושע, בנוגע ליהודה, הגר העמוני, שהופיע באותו יום בבית המדרש, ושאל על כשרותו לבוא בקהל.
רבן גמליאל! מדוע אתה מתווכח עם רבי יהושע? הרי בעטיו סולקת מנשיאותך? איך מעז אתה להראות את פניך בבית המדרש, ולהתפלפל עם כולם, כמו אחרון התלמידים?
התשובה: רבן גמליאל לא היה מוכן לוותר, אפילו יום אחד, על תורה הנלמדת בבית מדרש!
רבן גמליאל לא היה מוכן לפספס, אפילו שעה אחת, תורה הבאה מתוך "פלפול החברים".
על ההפסד הזה, רשב"י לא סלח ליהודה בן גרים, ובעטיו העניש אותו: "נתן בו עיניו והפכו לגל של עצמות".
ומזה נלמד מוסר השכל עד כמה חשוב לא להפסיד יום אחד של לימוד בתוך בית מדרש.
כך קונים תורה! וכמו שמצינו בפרק קנין תורה (אבות ו, ה), שדקדוק חברים ופלפול התלמידים, הם מארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם.
(רבי מאיר צימרוט שליט"א- דורש טוב ספירת העומר)
הארה
מאמר יפה מאוד ומחזק יישר כח. אבל בפשטות יש לומר שרשב"י קינא לכבוד ה' יתברך, מבחינתו לראות בעולם אדם גדול שלא שומר את פיו ולשונו כמו שצריך זה חילול ה'.
אגב, פעם ראיתי פיוט נהדר שחיברו לכבודו של רבי מאיר בעל הנס זיע"א, אבל הוא לא התקבל כמו הפיוטים ששרים לכבודו של הרשב"י.