פעם פרצה מחלוקת במוסד תורני מסוים, נדרש הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זיע"א עם גדולי תורה נוספים לברר את העניין ולהשכין שלום.
מספר בעל המעשה: "באחד הימים הסעתי ברכבי את ר' שלום זצ"ל כששב מאותו מוסד. היה זה בעיצומו של חודש אלול. ר' שלום ישב במכונית בדממה. ניצלתי את הרגע ההוא כדי להתבטא בחריפות נגד תלמיד חכם מסוים שהיה מעורב בפרשה. בתחילה עוד התנסחתי בעדינות באופן ענייני, אך כאשר גלשתי ודיברתי סרה באותו תלמיד חכם, דרש ממני ר' שלום בחריפות שאשתוק, שאחדל מלפצות פה על גדול בישראל. אולם אני התעקשתי והמשכתי להסביר את עמדתי.
"ר' שלום, שבדרך כלל היה רך כקנה, התקשה עתה כאבן. הוא סימן לי בידו בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים לעצור את הרכב. 'אני רוצה לרדת', אמר. עצרתי. הוא התרומם אך בקושי, ועזב את הרכב כאות מחאה.
"הוא התחיל ללכת רגלי. נסעתי אחריו, עצרתי וניסיתי לשדלו לעלות בחזרה למכונית. כל כמה מטרים בלמתי את הרכב וניסיתי בשכנועים שונים להחזירו לתוך הרכב. ראיתי שההליכה קשה לו מאד. ריחמתי עליו והתחרטתי מכל הסיפור. אך ללא הועיל. ר' שלום המשיך ללכת רגלי עד לביתו בשערי חסד".
נוסיף לכך מעשה נורא שסיפר הרה"ק רבי משה צבי, הרבי מסווראן זיע"א: פעם נכנס 'דיבוק' באשה אחת. והביאוה לפני אחד מגדולי הצדיקים. והיה אותו רוח מדבר מתוך פיה של האישה, וביקש שעשרה אנשים יאמרו תהילים לעילוי נשמתו, ולאחר מכן יעזוב את האישה.
שאל אותו הרבי מדוע נענש להתגלגל בעולם? והרוח פתח וסיפר:
"בימי חיי הרביתי לחטוא, ואולם התחרטתי על מעשי וחזרתי בתשובה שלימה, וכשהגיעה שעתי להיפטר מן העולם נפטרתי מתוך תשובה. בבואי לפני בית דין של מעלה, נוכחתי כי אכן תיקנתי את כל עוונותיי, זולת עוון אחד שלא שמתי אל ליבי לשוב עליו. דווקא עוון זה גרם שיסלקוני מעולם האמת ואין לי מנוחה עד היום הזה. ומעשה שהיה כך היה:
"פעם אחת ראיתי אברך בן תורה שעמד סמוך לחמיו ואמר פרקי תהילים, בהגיעו לפסוק מסוים טעה בקריאתו. צחקתי ממנו בפני חמיו ואמרתי: הטועה בקריאה נחשב לבן תורה?! האברך התבייש מאד. עבירה זו שלא ייחסתי לה עניין, חוסמת בעדי את הכניסה לגן עדן, אף על פי שנטהרתי מכל עוונותיי, והנני מגולגל בעולם בסיבתה, רק עשרה אנשים יצליחו להועיל לי בקריאת התהילים".
(גיליון אהבת ישראל)