"וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב" (כ"א, ח')
מאז שהיינו צעירים מאוד, אנחנו מודעים לכך שיש שלוש קבוצות בעם ישראל: כהנים, לויים וישראלים. אפילו הילדים הקטנים מאוד, שעדיין לא מבינים את ההבדל, כבר יודעים לומר בפה מלא ששלושת המצות של ליל הסדר, מכוונות בסדר זה 'כהן, לוי ישראל'.
הכהנים הם מיעוט קטן מאוד מתוכנו, בכל קהילה יש כמה בודדים. ולרגל לימוד הלכות 'נשיאת כפיים' בסדר הלימוד של 'הדף היומי בהלכה', בשילוב עם פרשות אלו שבהן אנו לומדים רבות על מצוות הכהנים, בספר ויקרא המכונה 'תורת כהנים', חשבנו שאולי באמת הגיע הזמן לשאול את הכהנים, איך זה באמת להיות כהן?
לשמחתנו הרבה, לא היינו צריכים להרחיק נדוד בחיפוש אחר כהנים, שכן במשרדי 'דרשו' עצמם עובדים שני כהנים. האחד הוא הרב אהרן כהן, שמחלק את יומו בין לימודים בכולל ובין פעילות של זיכוי הרבים כמנהל מערך 'הדף היומי בהלכה' ושלל תחומים נוספים עליהם הוא מופקד בארגון, ואתו עמו הרב לוי יצחק פרנצויז, ממחלקת הנהלת החשבונות וחשבות השכר של 'דרשו'.
פנינו אליהם בשאלה המאוד פשוטה ומאוד מתבקשת: אז איך זה להיות כהן?
ובכן, השניים מביטים זה על זה, ומהססים לפני שהם משיבים…
"אני חושב שזאת בעיקר זכות גדולה", אומר המבוגר מביניהם, הרב אהרן כהן, "זה הרי ברור שכל אדם שיש שכל בקדקדו מבין, שלהיות כהן זה לא אומר שאתה 'שווה יותר' מאנשים אחרים חלילה, אבל אנחנו כן משמשים כצינור להעביר את הברכה לעם ישראל, וזאת זכות גדולה מאוד, להיות הצינור הזה שמעביר כל כך הרבה ברכה ושפע לעם ישראל.
"אני התחנכתי אצל אבי מורי, איש הציבור הוותיק הרב משה מרדכי כהן, שלימד אותי לקחת את הנושא הזה ברצינות גדולה מאוד. 'כל פעם שאתה עולה לדוכן ונושא כפיים, אתה מקיים מצוות עשה חשובה מאוד', החדיר בי אבי, ואכן, מאז הגעתי לגיל מצווה ועד היום, אני חושב שלא הפסדתי אף פעם, או כמעט אף פעם את קיום המצווה הזאת.
"אפילו בתקופת הקורונה, כשכולם פחדו לצאת מהבתים, וגם אני פחדתי בשבועות הראשונים, על ברכת כהנים לא ויתרתי. הייתי יורד עם הילדים שלי, שמעל לגיל מצווה, לחצר, והיינו נושאים כפיים שם, לברך את השכנים בכל הבניינים הסמוכים, כשהתפללנו ב'מניין מרפסות'".
**
הרב פרנצויז מזדהה עם כל מילה: "אני זוכר את התקופה שלפני הבר מצווה", הוא מספר, "לצד לימוד הלכות תפילין כמו כל ילדי ישראל, הייתי צריך ללמוד גם את הלכות 'נשיאת כפיים', ואבי מורי שליט"א לימד אותי את ההלכות עם כזה רטט של קדושה, בכזה כובד ראש, שזה נכנס לעצמות. זה "לא סתם שאתה עולה, אומר כמה פסוקים ויורד, הכהנים בעת שהם עולים לדוכן משמשים כמעין צינור לברכה. מי שמברך את ישראל זה הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שכתוב בתורה 'ואני אברכם', אבל הוא מעביר את הברכה דרכנו, זה מאוד מאוד מחייב, והייתי אומר שזה אפילו מלחיץ…
"בתקופה שאחרי הבר מצווה, כשהייתי בחור צעיר, הקול שלי היה ממש רועד כשעליתי לברכת כהנים, גם בגלל ה'אימתא דציבורא' וגם בגלל ההתרגשות מעצם הזכות הזאת. יצא לי לא פעם להיות כהן יחיד, בגיל 14 ו-15, מול קהל של עשרות ואפילו מאות מתפללים – כמובן שבכאלו מקרים הלחץ גדול שבעתיים, אבל עם השנים מתרגלים, והיום אני מתגעגע לפעמים להתרגשות הגדולה שהרגשתי בשנים הראשונות, בכל פעם שעליתי לדוכן".
הרב פרנצויז מציין בדבריו שכדאי שהציבור יהיה מודע לכך: "לא פעם ניגשו אלי אנשים מבוגרים, אחרי שנשאתי כפיים, והיו להם תלונות שלא שמעו אותי מספיק טוב… ובכן, מה לעשות שנער בן 14 הוא נער בן 14 גם אם הוא כהן. אני חושב שרוב הבחורים בגיל הזה היו מתביישים אם היו מעמידים אותם במצב הזה, כך שלא הוגן לצפות מבחור צעיר, להיות מלא וגדוש בביטחון עצמי רק בגלל שהוא כהן. צריכים לגלות הבנה ורגישות בעניין הזה".
עם זאת, לדבריו, מדובר במיעוט שבמיעוט: "ברוב המקרים אנשים באים להודות, זה חלק בלתי נפרד, בכל פעם כשהכהנים יורדים מהדוכן, יש אנשים שמקפידים לומר להם 'ישר כח' ולהודות להם. לא פעם באים אלי אנשים אחרי שהם מקפלים את התפילין בסוף התפילה, ואומרים תודה. אני תמיד אומר להם 'אין על מה', ובאמת אין על מה, כי זאת מצוות עשה, ולא יעלה על הדעת שנגיד לאדם תודה על כך שהוא מניח תפילין או נוטל לולב… ובכל זאת, זה מחמם את הלב.
בהקשר זה מספר הרב פרנצויז על אירוע שבו הוא זכה גם לביקורת וגם לשבחים, ממש בעת ובעונה אחת…
"הייתי עוד עם קורי שינה על העיניים, בקושי הספקתי לישון באותו לילה, קרעתי את עצמי מהמיטה כדי להתפלל במניין לפני סוף זמן תפילה, וכשהגעתי לבית הכנסת להתפלל, התכוננתי להיכנס למקוה לטבילה של שחרית, לשתות כוס קפה ולהתחיל להתארגן לתפילה.
"פתאום צועק לי מישהו 'פרנצויז, כנס לברכת כהנים, אין לנו כהן אחר, בוא תיכנס'. אמרתי לו, 'רגע, אני רוצה לשתות משהו', אבל הוא אומר 'אין זמן, החזן כבר אוחז ב'שמע קולנו', טול ידיים וכנס לדוכן'.
"נטלתי ידיים מהר, רצתי לתוך בית הכנסת, ובדרך לארון הקודש לקחתי מאחד המתפללים את הטלית שלו, כי שלי עוד היתה מקופלת ולא היה לי זמן לבדוק את הציציות ולברך עליה… עליתי לדוכן ואמרתי את ברכת הכהנים, בקול צרוד וישנוני למדי…
"איך שאני יורד מהדוכן, אנשים אומרים לי: 'מה זה? ככה אומרים ברכת כהנים? צריך כבוד לציבור, אתה לא יכול לבוא ככה ישר מהמיטה אל הדוכן. תשתה קפה, תתארגן קודם…'. אחרים לעומת זאת אמרו לי 'כל הכבוד שרצת והספקת לברך אותנו, אחרת לא היינו זוכים לברכת כהנים היום..'.
"זאת דוגמה קלאסית לכך שלכל מטבע יש שני צדדים, יש אנשים שתמיד ימתחו ביקורת ויש אנשים שתמיד ישבחו, כדאי לזכור את זה, גם כשאנחנו שומעים שבחים וגם כשאנחנו שומעים ביקורת…".
**
הרב כהן, שתוך כדי שיחה ממשיך לטפל בענייני הניהול השוטפים, שם לב פתאום לדבר מאוד מעניין: "מתי השיחה הזאת אמורה להתפרסם?", הוא מברר, "בפרשת 'אמור' נכון? תראה מה מצאתי עכשיו, בשבת פרשת אמור, ילמדו בדף היומי בבלי מסכת סוטה דף ל"ח!
"תראה מה אומרת הגמרא: 'מנין שהקב"ה מתאווה לברכת כהנים, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'. גם ב'דף היומי בהלכה' לומדים בדיוק הלכות נשיאת כפיים, וכמובן גם בפרשת השבוע לומדים על כהנים והלכותיהם… סימנא מילתא הוא…
"בכל אופן, אני נזכר עכשיו שאבא מורי שליט"א, סיפר לו שהיתה לו שאלה שהציקה לו במשך שנים רבות. בברכה שאנחנו מברכים לפני ברכת כהנים אנחנו אומרים 'אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה'.
"הקב"ה ציווה אותנו לברך את עמו ישראל, זה מפורש בתורה. אבל איפה כתוב שהוא ציווה אותנו לברך באהבה? זה לא כתוב לכאורה בשום מקום. למה זה נכנס לנוסח של הברכה?
"במשך שנים התקשה אבי בשאלה הזאת, ולבסוף שאל יהודי תלמיד חכם שאמר לו ש'כה תברכו את בני ישראל', 'אני אברכם', כולל את העניין הזה, כי אנחנו הרי רק הצינור שדרכו עוברת הברכה של הקב"ה, והקב"ה בוודאי מברך באהבה, וממילא אנחנו חייבים לברך באהבה כי הצינור צריך להתאים לשפע שאמור לעבור דרכו. אפשר גם לומר שלברך בלי אהבה, זאת לא ברכה בכלל. זו סתם עקימת שפתיים. ברכה נותנים עם אהבה, מכל הלב. אם הקב"ה ציווה אותנו לברך, זה צריך להיות באהבה.
"מעניין מאוד שכתוב שהכהנים חייבים לברך באהבה, ואם יש חלילה בקהל יהודי שהכהן מרגיש שהוא שונא אותו, אסור לו לעלות לדוכן. הכהן צריך לנקות את הלב שלו מהשנאה לפני שהוא מברך. במקרה שהוא לא מצליח לעשות זאת, עליו לצאת החוצה ולהימנע מלשאת כפיים.
"ומקרה היה עם אחד מבני משפחתי, שפעם התגלגל לבית הכנסת שלו איזה יהודי שהיה חבר כנסת, חובש כיפה אומנם, אבל הוא היה מגדולי שונאי החרדים, ולא פעם הוא עשה בעיות גדולות לציבור החרדי.
"קרוב משפחתי הרגיש שנאה גדולה בלב שלו אל אותו אחד, והוא החליט בינו ובין עצמו, שכזה יהודי מותר לשנוא בגלל המעשים החמורים שלו, ולכן הוא פשוט יצא החוצה ולא בירך ברכת כהנים, בבית כנסת הזה.
"כשחזר הביתה מהתפילה הוא כבר הבין שהוא שילם על כך במזומן. גנבים פרצו לו לבית ורוקנו אותו מכל כלי הכסף שהיו בו, נזק של אלפי שקלים. הוא אמר לי 'אני את השיעור שלי למדתי, מעכשיו אין דבר כזה שאני לא מברך יהודים, אם יש צורך, אני מנקה את הלב מהכעסים והתחושות השליליות ועולה לדוכן בשמחה. הקב"ה בחר אותנו לברך את עמו ישראל באהבה, מי אנחנו שנתווכח איתו על כך?'".
**
אחד מה'מטענים' שהכהונה מעמיסה על כתפיהם של הכוהנים היא מצוות 'וקידשתו'. "אני מניח שעם השנים מתרגלים גם לזה", אומר הרב פרנצויז, "אבל כנראה שצריך קצת יותר שנים בשביל זה, כי עד כה טרם התרגלתי. אני מגיע בבית הכנסת ליטול ידיים לסעודה שלישית, ואנשים מבוגרים ממני בעשרים שנה פתאום מפנים לי את הדרך ומכריזים 'או, יש כאן כהן, וקידשתו!!!'. אני מרגיש כאילו הייתי יהודי בן שמונים… זאת לא הרגשה נעימה, אבל אין ברירה, הרי אמרו חז"ל 'וקידשתו אפילו בעל כרחו'"…
בהקשר זה הוא מספר על מקרה מעניין מאוד שאירע לו באחרונה: "המטפלת של הבן שלי, ילד בן שנה וחצי, שוחחה עם רעייתי שסיפרה לה בדרך אגב שאני כהן. מיד קפצה הגננת עם שאלה הלכתית חמורה מאוד… אם הבן שלי בן השנה וחצי הוא כהן, היא צריכה לנהוג בו דין 'וקדשתו', ואם כן, כששני ילדים בגן בוכים שהם רעבים, הבן שלי וילד נוסף, אולי היא צריכה להניח את הילד השני וקודם כל לתת לבן שלי את כל מבוקשו, כי הרי הוא כהן!
"היא שאלה את הרב שלהם, שהשיב לה שבכזה מקרה שילדים בוכים כי הם רעבים וכדו', צריכים לעבוד לפי שיקול דעת, ולטפל לפי סדר עדיפויות שגרתי שמטפלים בכל מקרה אחר, כששני ילדים רעבים. הרי לא יעלה על הדעת שהיא תיתן לילד אחד לצרוח מכאבים, כי יש כאן ילד שהוא כהן וצריכים לדאוג שהוא יהיה מרוצה לפני שהיא ניגשת לאחרים… ועדיין, השאלה הזאת מאוד מעניינת, עד כמה הגדר הזה של 'וקידשתו' תופס, מה קורה אם הילד השני לא בוכה, אלא סתם ביקש משהו לפניו… שאלה מעניינת.
"מצד שני, אנחנו מקבלים 'עליות לתורה' בלי סוף. אני יודע שאצל ישראלים, יש מקומות שבהם יכול אדם לעבור שנה בלי לקבל עלייה, תלוי בגודל המניין. אנחנו הכהנים, מקבלים ממש כל שבוע עליה, ולפעמים יותר מפעם אחת בשבוע. לא פעם אני עושה חשבון בסוף השבוע שקיבלתי עליה גם בשבת בבוקר, גם במנחה, גם בשני וגם בחמישי… ואם היה ראש חודש באמצע, אז זה יכול להסתכם גם במספר עליות גדול יותר, על אחת כמה וכמה בימי החנוכה וכדו'.
"המשמעות של זה היא גם, שאם פעם שכחת ובטעות אכלת או שתית בתענית ציבור… צריך לזכור לבוא לבית הכנסת קצת מאוחר למנחה, כדי שלא יכבדו אותך בעלייה ככהן, וכולם יצטרכו לשמוע אותך מסביר לגבאי שאתה לא יכול לעלות לתורה, כי אתה לא בצום…
"עוד נקודה שהייתי אומר שהיא קצת לא סימפטית, זה הנושא של קברי צדיקים. במיוחד כשהייתי בחור בישיבה וכל הישיבה היתה נוסעת לקברי צדיקים, יום שלם של נסיעה בצפון. קודם כל זה מתחיל באוטובוס, בחורים עוברים לידי ופתאום שמים לב: 'רגע, אתה כהן, מה אתה עושה כאן, אתה ממילא לא יכול להיכנס…'. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, זה לא נגמר…
"אני רוצה להתפלל, מה זאת אומרת מה אני עושה כאן? אם אני לא יכול להיכנס לתוך בית העלמין או לאהל הציון עצמו, אני יכול לעמוד במרחק של כמה עשרות מטרים ולהתפלל שם…
"אבל כשמגיעים למקום עצמו, זה באמת לא הכי נחמד להישאר ולעמוד לבד בחוץ. לפעמים יש עוד כהן אז חצי צרה, אבל לפעמים זה פשוט לעמוד לבד במשך חצי שעה. במירון צריך לפעמים לעמוד שעה וחצי בחוץ. היום יש 'מרפסת כהנים' זה הרבה יותר קל, אבל גם, בלילות ישנים שם כל מיני אנשים, אי אפשר באמת לשבת שם ולומר תהילים בנחת…"
**
לסיום מספר לנו הרב כהן על מקרה מעורר חמלה… "אחד ממשפחתי המורחבת, היה בחור צעיר והתפלל ביום כיפור במניין ענק. התברר שהוא היה הכהן היחיד בכל המניין. הוא עלה לדוכן ברגליים כושלות, כולו מלא פחד ובעתה מאימת הקהל, הוא העלה את הטלית מעל הראש כמקובל, והחל לברך: 'ברוך אתה ה'… מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים'.
"אנשים מכל רחבי בית הכנסת החלו לצעוק לו: 'בקדושתו של אהרן! בקדושתו של אהרן', והוא הסתבך עוד יותר. התחילו להתווכח שם אם הוא צריך לברך את כל הברכה מתחילה, או שזה עדיין 'תוך כדי דיבור' והוא צריך לשנות רק את הסיומת…
"הבחור הרגיש שעוד שניה הוא פורץ בבכי מרוב לחץ ומבוכה, ולא מסוגל להמשיך. הוא פשוט תפס את הטלית שלו, ורץ החוצה מבית הכנסת. הלך לחפש מניין אחר להתפלל בו את שארית התפילה, והשאיר את הקהל שם בלי כהן…
"זה באמת נושא לא קל, ובאמת ראוי שהקהל יחזק את ידי הכהנים הצעירים. לפעמים אנשים אומרים להם ביקורת, 'תגיד בקול!' או 'אתה לא מרים את הידיים מספיק', וכדו', וזה עושה יותר נזק מתועלת. צריכים לחזק אותם, וכשהם יצברו את הוותק והניסיון, הם כבר ישתפרו מעצמם בעז"ה, ויגידו בקול חזק וברור כמו כל הכהנים המבוגרים יותר"…