הן היו שלושה חברות. ואז הגעתי אני. עברנו דירה אל אחת הערים הגדולות בציבור החרדי. נכנסתי לכיתה, לאט התחברתי לשלישיה, וככל שהקשר ביני לבינן התחזק, נפלטה אחת החברות מהקבוצה.
בהתחלה לא שמנו לב לכך, וכשגילינו זאת, היא הראתה עסקים כרגיל ופנים שוחקות. כאומרת אני מסתדרת מצוין! הכל בסדר! ונהיתה איזה מלחמה קרה בינינו.
לא יחסנו לכך חשיבות, כי ראינו שהיא מסתדרת. אז מצוין, יופי, כולנו נהנות. במחנות ובטיולים כשהחברות באה לידי ביטוי באופן פומבי, מצד אחד, היא התקרבה אלינו ומצד שני היא תמיד הסתדרה עם חברות אחרות, כך שלא ידענו בדיוק האם יש פה חיכוך או לא.
כך היה במשך כל שנות היסודי הגבוהות ועד לסיום הסמינר. מצדינו העניין נשכח לגמרי. כמובן שלפני החתונה שלחנו הזמנות אחת לשנייה. ביקשנו סליחה והיה נראה שהכל בא על מקומו בשלום.
בינתיים המשיכו החיים כרגיל. אבל לאט החלו כל חברותינו לכיתה להפוך לאימהות. ואנחנו עדיין מאחור… שלושה חברות טובות שממתינות. כשעברה שנה ועוד שנה עם כ"כ הרבה אכזבות (אני כותבת את זה כך בשמונה מילים כל כך יבשות… אך את כמות הצער, העגמ"נ והכאב שלנו ושל כל המשפחה סביבנו, שום דף ועט בעולם לא יוכלו להביע…). התיישבנו שלושתנו, והתחלנו לחשוב אולי בכל אופן יש משהו שמעכב. הרי אנחנו שלושה חברות, המחכות לאותה ישועה. עד שאחת העלתה את המקרה הנ"ל, אולי בכל אופן יש דברים בגו…
בהתחלה זה היה נשמע מופרך. מה זה קשור? היא מזמן סלחה לנו! וזה אף פעם לא היה נראה שהחברות שלנו מפריעה או מציקה לה? אך לאט כששחזרנו את התקופות שעברו, יותר ויותר התחלנו לחשוב שאולי באמת יש לה איזושהי טינה בלב, על אף שהראתה לנו שהכל בסדר, וטוב לה בלעדינו והיא מסתדרת נפלא. יש לה את החברות שלה וכו' וכו'.
התחלנו לרחרח בנושא והיא אמרה שהכל בסדר. כבר בקשנו סליחה, והיא סולחת. אך אנו לא שקטנו. הצער והכאב היו גדולים מדי. ולא היה לנו במה לתלות את התקווה.
החלטנו ללכת לדבר עם אמה, ושם התגלה הסיפור במלואו! חברתנו התמודדה באותה העת עם קשיים בבית, ופירוק החברות בינינו רק הוסיף לקושי.
היינו מבולבלות מאוד. מצד אחד, היא הרי טוענת שכביכול הכל בסדר. ומצד שני, אמה הרי טוענת שהסיפור קשה לבתה עד מאוד. ואפילו שהיא כבר כמה שנים לאחר החתונה עם ילד/ שניים, הפצע מדמם ופתוח. היא לפעמים נזכרת בתקופה זו, ופשוט ממררת בבכי על העוול הגדול שנעשה לה, ועל הקושי הגדול שהיה לה מכך…
שאלנו רב, והוא אמר שאכן ברגע שהיא אמרה לנו 'סולחת' גם בשמים הכריזו שמחול לנו. אך כדאי לנו מאוד לפייסה ולגרום לה לפרוק מליבה את כל הטינה כלפינו. ושנעשה את שלנו וה' יעזור לנו.
ואכן כך היה, התישבנו לדבר יחדיו והיא פרצה בבכי, וספרה לנו עד כמה היה לה קשה וכמה הכאבנו לה כשהשארנו אותה בודדה… וכל זה שהיא הראתה לנו עסקים כרגיל, זה פשוט היה הדבר היחיד שנתן לה כח להתמודד ולשרוד. להראות שהיא לא נזקקת, והיא מסתדרת, וטוב לה וכיף לה אפילו… זה היה כלי ההגנה שלה.
היא בכתה על הפגיעה. ואנחנו בכינו על שפגענו בה כל כך בלי לשים לב. ביקשנו סליחה מעומק הלב ולאט לאט היא הצליחה לסלוח לנו בלב שלם. וקיווינו שעשינו ככל יכולתנו בצורה הטובה ביותר.
בקשת הסליחה הייתה בחודש שבט תשפ"א, בחודש חשוון תשפ"ב!!! שניים מאתנו חבקו את בנם הראשון… לאחר 4 שנות ציפייה! וחודשיים לאחר מכן בחודש טבת תשפ"ב ילדה חברתנו השלישית את בנה הבכור!!!
בחשבונות שמים איננו מבינים. אך נתבונן ביד ההשגחה המופלאה שלאחר שבקשנו סליחה נושענו כולנו. לא יאומן כי יסופר… ויוצאות אנו בקריאה מעומק ליבנו השותת אל כל בני ובנות ישראל. אנא אל תחכו לתזכורות משמים. על עברות של בין אדם לחברו ה' משלם בעולם הזה ה"י. היזהרו מאוד שלא לפגוע, ואם כן קרה מקרה מהרו לבקש סליחה. ואם אתן מצד הנפגעות אנא מכן, מנעו צער ועוגמת לב מחברותיכן מחלו להן בלב שלם או ועדיף שתודיעו להן על כך כדי שיוכלו לבקש את מחילתכן.
הסיפור הוא אמיתי לגמרי, סיפור כואב מאוד שחווינו על בשרינו (בשינוי פרטים מזהים).
(טיב הקהילה)
לפעמים הפגיעה מאד גדולה ואומרים שסולחים אך לא באמת סולחים. מניסיון!