וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)
בביתו של הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצ"ל סיפרו שני סיפורים על שני גדולי ישראל בדור האחרון: האחד על רבי ברוך בער והשני על רבי שמעון שקאפ, והתעוררה שם שאלה באיזה סיפור יש ענין גדול יותר של "מידות".
הסיפור הראשון על רבי ברוך בער:
רבי ברוך בער אירס את בתו עם אחד מהעילויים שלמדו בישיבה שלו בקמניץ. היות ובבית של רבי ברוך בער "חיו" את הישיבה, ובישיבה "חיו" את הבית, הבית והישיבה היו חלק בלתי נפרד זה מזה, לא התאים שהחתן ימשיך ללמוד בישיבה, ורבי ברוך בער הציע לו לנסוע לוולוז'ין וללמוד שם עד החתונה.
החתן נסע לוולוז'ין. דא עקא, כעבור זמן קצר רבי ברוך בער קיבל ממנו מכתב שהוא מבטל את השידוך. הסיבה לביטול השידוך לא איחרה לבוא. כעבור כמה ימים נוספים רבי ברוך בער קיבל מכתב שני מגביר גדול ובו הוא מבקש לברר פרטים אודות חתנו לשעבר של רבי ברוך בער שהוצע להם לשידוך… הם ביררו אודותיו ושמעו שלמד בקמניץ ולכן הם מעוניינים לברר אודותיו אצל ראש הישיבה, ומבקשים שרבי ברוך בער יכתוב להם מכתב המלצה אודותיו.
הבחור ביטל את השידוך ככל הנראה בגלל שהציעו לו את ההצעה השנייה שקרצה לו מאד מבחינה כספית. עם הנדוניה שהוצעה לו הוא יכול היה לחתן לא רק את עצמו, אלא גם את בניו ונכדיו… וכעת רבי ברוך בער נדרש לכתוב עליו כתב המלצה…
רבי ברוך בער קרא לשלושה תלמידים, כך סיפר אחד מהם, ואמר להם: "כידוע לכם יש לי בבית 'צרת הבת'. יש לנו עוגמת נפש גדולה עם מה שקרה לה. ואני בסך הכל בשר ודם, ויש לי 'נגיעות'. כתבתי מכתב המלצה על הבחור הזה, אבל אני חושש שאולי הפחתתי ממה שהיה ראוי לכתוב עליו. אני מבקש שתעברו על המכתב ומבטיח להוסיף כל מה שתגידו לי להוסיף"…
הלה סיפר שלא ניתן היה לשלוח את המכתב כי הוא נרטב מהדמעות שהבחורים שפכו עליו… והם בכו לא בגלל שרבי ברוך בער החסיר משהו. הוא הפליג בשבחו ללא גבול ומדה. הם בכו משום שלמרות כל השבחים שכתב, עדיין רבי ברוך בער חושש מ"נגיעות"… הם לא יכלו לעצור את הדמעות כשראו את טוהר לבו של רבי ברוך בער, את הפחד שלו מ"נגיעות".
זה הסיפור הראשון. הסיפור השני הוא על רבי שמעון שקאפ זצ"ל:
פעם אחת שלח רבי שמעון מברק לרבי אליעזר יהודה שיגיע אליו לישיבה. רבי אליעזר יהודה הגיע לגרודנא ורבי שמעון הסביר לו לשם מה קרא לו. לאחר שיצא ממנו ניגשו כמה תלמידי חכמים לדבר אתו בלימוד, וכידוע רבי אליעזר יהודה היה "שיכור" על התורה, והנה הפעם הם הבחינו שרבי אליעזר יהודה שותק, כולו המום, לא יכול לדבר… ניסו לדובב אותו – והוא לא השיב. שאלוהו כמה פעמים מה קרה? עד שלבסוף פתח את פיו וסיפר:
"הסכיתו ושמעו למה רבי שמעון שלח לקרוא לי אליו. כשנכנסתי אליו אמר לי כהאי לישנא: 'אני כבר זקן. הישיבה צריכה כוח צעיר. אני רוצה להכניס לתפקיד את חתני, רבי שרגא פייבל. אבל אני צריך לדאוג בראש וראשונה לטובת הישיבה, לטובת הבחורים. לכן רציתי לשאול אותך: האם יש מגיד שיעור שטיפ טיפה יותר טוב מרבי שרגא פייבל? אם יש כזה – אני מפקיד בידיו את הישיבה, ואני וחתני נעבור מכאן כדי שלא נפריע לו. אולם אם יש מישהו שהוא כמוהו – אני חושב שמותר לי לנצל את כל השנים שהשקעתי בישיבה כדי שרבי שרגא פייבל יקבל אותה".
"אני עדיין המום מהדברים", סיים רבי אליעזר יהודה. "איזה ניקיון כפים! הרי מה שרבי שמעון עשה מישיבת גרודנא – לא צריך לספר. כמה הוא השקיע בבחורים. איזה גדולי עולם צמחו משם. אבל אם יש מישהו שטיפ טיפה יותר גדול מרבי שרגא פייבל – הוא מוכן לוותר על הכל ולהפקיד את הישיבה בידיים אחרות, טובות יותר"…
כאמור, בבית של רבי מיכל יהודה ישבו ודיברו איזה סיפור גדול יותר. הרגש הראשון שהיה אצלי, ואצל רוב היושבים, היה שהסיפור של רבי ברוך בער גדול יותר. לרבי ברוך בער היה יצר של נקמה. הלא בתו יושבת בוכה בגלל שביטל את השידוך כדי לזכות במיליונים. ואעפ"כ רבי ברוך בער לא נוקם ולא עוצר את השידוך של חתנו לשעבר. בסיפור של רבי שמעון לא היה מעורב יצר של נקמה.
אולם מורנו הגאון רבי מיכל יהודה אמר, שפשוט לו שהסיפור של רבי שמעון גדול יותר, וכך הסביר: "התורה היא חלק מהאדם. אדם יכול לתת לשני את הכל, אבל הוא לא ייתן לו את היד שלו. אדם יכול לוותר על כבודו, על כספו, ולתת אותם לאחר, אבל אין אדם שיסכים לוותר על אחד מאבריו בכדי לתת אותם לאחר. תורה, ישיבה, הם חלק ממני! כשאני נותן אותם לאחר הרי זה כמו שנתתי לו את היד או הרגל שלי"…
כשאני מתבונן בדברים נראה לי שיש בדבריו של רבי מיכל יהודה יתר עמקות: אם רבי שרגא פייבל היה מתמנה לראש הישיבה, הישיבה הייתה נקראת על שמו של רבי שמעון לנצח נצחים. הוא בנה אותה, השקיע בה, הרביץ בה תורה במסירות נפש, והוא, חתנו, ממשיך אותה. מצד הנצחיות שתהיה לו, עדיף לו שראשות הישיבה תעבור לחתנו.
אבל אם תהיה עוד טיפ טיפה של תורה, אם בחור יוכל לעשות שטייגען יותר גדול בלימוד, אם לקב"ה יהיה יותר נחת רוח – הוא מוכן לוותר על כל הנצחיות שמגיעה לו כדת וכדין! כשעל כף המאזניים נמצאת התורה – אין שום שיקולים אישיים. זה לא הישיבה שלי, זה לא החתן שלי, זה רק מה יעשה נחת רוח גדולה יותר לקב"ה.
(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א)