"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (יח, יט)
במדרש (בראשית רבה מט, ד) מובא, שאברהם אבינו היה מלמד את האורחים לברך את ה' לאחר שאכלו.
נשאלת השאלה: מדוע לימדם לברך רק לאחר שאכלו ולא לפני שאכלו?
באר האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל: אם אברהם היה מבקש מהם לברך את ה' לפני שאכלו – לא בהכרח שדבריו היו מתקבלים על לבם.
אבל אחרי שאכלו האורחים מהמאכלים של אברהם ושרה, שבודאי נעשו בקדושה, לשם יחוד קודשא בריך הוא, והיו מתקנים בהם ייחודים ומתפללים שמי שיאכל אותם יקבל יראת ה' – עצם אכילת האוכל הקדוש נטעה בהם תשוקות עליונות לקב"ה. מעתה היו הדברים הנאמרים על ידי אברהם מתקבלים על לב האורחים, ומיד היו מברכים ברכת המזון בלב שלם ובנפש חפצה.
תן להם מאכלים טובים!…
עוד יש להוסיף ולבאר על פי דברי הגמרא (סנהדרין קד ע"א): "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות".
בירושלים היה מגיד המישרים רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל. המונים היו באים לשמוע את דרשותיו המרתקות והמחזקות לתורה ויראת שמים טהורה.
דבריו הנוקבים היוצאים מן הלב, היה בכוחם להמיס לב אבן. כשהיה מספר מעשה עצוב – לא היה בין השומעים אחד שלא בכה, וכשהיה מחליט לשמח ולהצחיק – כל השומעים היו מתגלגלים מצחוק.
הצדיק הזה אמר לי: "תשמע, הרב אלבז, אם רוצה אתה שאנשים יאהבו את הישיבה ואת לימוד התורה, תכין להם מאכלים טעימים וטובים. שיאכלו כמו גויים ויעבדו את הקב"ה כמו יהודים!"…
הרחוקים חושבים, שכדי להיות ירא ה' צריך להיות פרוש מאכילה ושתיה. לכן, לפני הכל נתן אברהם לאורחיו מאכלים מובחרים – שלוש לשונות בחרדל, להורות להם שגם כשמקבלים עול מלכות שמים ממשיכים לאכל ולשתות מעדני עולם. אין להם מה לדאוג ולחשוש מלהתקרב אל ה'.
יהודי אחד זכה לחזור בתשובה שלמה. הוא החל לקבוע עתים לתורה, ושלח את כל בניו לתלמוד תורה.
דבר אחד הציק לו ביותר – מרגע שהוא נעשה בעל תשובה, החל לסבול מהפסדים רבים בפרנסתו. עוד הפסד, עוד קלקול, והכל דווקא כאשר הוא מצדו מיישר את דרכיו, בוטח בה' ופועל בדיוק על פי התורה הקדושה ומצוותיה.
כשחלף זמן וההפסדים לא פחתו, נגש לשאול את מורו ורבו: "מה קרה? מה עלי לעשות? איך יתכן שדווקא כשאני מתחזק ומקבל עלי את דרך ה', אני מתחיל להפסיד?"
רבו לא ידע מה לענות לו, ויעץ לו לבוא עמו אל רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. יהודי כזה, שכל כולו תורה וקדושה, ידע לכוון אותם כיצד יש להסתכל על הדבר.
נכנסו לרבי מיכל יהודה, ובעל התשובה שטח את תמיהתו ושאלתו.
שאלו הרב: "במה אתה עובד?".
השיב: "אני נהג מונית".
"אתה שומר שבת?"
"ודאי!"
"ולפני כן?"
"לא"
"אם כך הדבר ברור: השבת תובעת את עלבונה. האם נראה לך שמכסף של חילולי שבת יתנו לך ליהנות? הקב"ה פשוט מקזז לך את כל הכסף שהרווחת על ידי חילולי שבת, וכשיגמר הקיזוז תתחיל להצליח".
לפעמים יש לאדם כביכול תלונות כלפי הקב"ה: זה לא מתאים לו… לדעתו היה צריך להיות אחרת…
האמת היא, שחובה עליו להתבונן קצת אחורה. אולי היה משהו שלא היה כל כך נאמן בו? אולי היו דברים מסוימים שעשה, אשר בגינם הביא לו הקב"ה את הדבר הזה? ישב ויעשה חשבון נפש, או אז יתברר לו, שהכל מחושבן ומדוקדק אצל בורא העולם, ואין שום הפסד שלא היה צריך להיות.
אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי
הגאון רבי שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי וראב"ד ירושלים – היה אומר על הפסוק מתהלים (קמב, ה): "אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי" – "מנוס", פרושו: מקום שבו יכול האדם לנוס ולהתחבא כדי להציל את עצמו.
דוד המלך אומר: אם תראה אדם שמרגיש שאבד מנוס ממנו, דע לך, שאין זה אלא משום ש"אין דורש לנפשי" – אין שואל וחוקר אודות הנפש. כולם ארציים ועסוקים כל היום רק בענייני העולם הזה.
כאשר אדם פוגש את חברו, הוא שואל אותו על ענייניו ועל שאר ענייני הילדים והבית, הוא אינו שואל מה עם הנפש – מה קורה עם הלימוד? מה לומדים? האם גרים בשכונה שיש בה צניעות? ומה מצב המוסר וההתעלות שלך?
"אבד מנוס ממני" – משום ש"אין דורש לנפשי"!
הקב"ה מצוה אותנו: "לך לך מארצך" – לך מהארציות שאופפת אותך!
בזכות התפילה התמימה
סיפור חייו של הרב משאש עצמו מחזק את הדברים. יש בו לימוד גדול על דרכו הפלאית של הקב"ה לתת לכל אחד כדי מחסורו, כשאדם זה אינו מפקפק אם מגיע לו עונש כזה או אחר, אלא מקבל את רצון ה' בהשלמה ובתמימות –
בצעירותו למד במקנאס שבמרוקו. לאחר שנשא בקש להמשיך לשבת על התורה ועל העבודה, אבל בבית לא היתה פרנסה, והאוכל כבר תם.
פתח את ההיכל ובפשטות ובתמימות המאפיינת אותו החל לבכות: "ריבונו של עולם, אתה ציוויתנו ללמוד את תורתך, אני רוצה להמשיך ללמוד, אנא עזור לי, שלא אצטרך להתנתק ממנה, ואוכל להמשיך לעסוק בה תמיד"…
חלפו ימים אחדים, ונערכה ועדה של רבנים בעניין תלמוד התורה שם.
בתחילה שלחו רבים מאנשי הקהילה את ילדיהם לתלמוד התורה הזה, אבל בהמשך גילו כי התנאים שם נמוכים בהרבה מאלו הקיימים בבתי הספר של הצרפתים, והעבירו את בניהם לחינוך הממלכתי. בקשו הרבנים להעלות, אפוא, את קרן התורה במקום, על ידי מינוי מנהל רוחני לתלמוד התורה, אדם שייתן את הטון ויצליח לסחוף אחריו.
למרבה ההפתעה, בועידה הוחלט פה אחד, שמי שראוי לתפקיד הזה הוא הרב משאש, שהיה אז צעיר לימים – בן עשרים ושש סך הכל! בעוד המלמדים בתלמוד תורה, עליהם הוא אמור לפקח, היו מבוגרים ממנו בעשרות שנים!
אנשים מסביב לא הבינו – בחור צעיר בא להכתיב למורים שלימדו אותו בעצמו בילדותו, איך ללמד?!… הוא עצמו רק אמר בענוותנותו היתרה, שקיבל זאת בזכות תפלתו התמימה לבורא העולם…
בוודאי שיש חשבונות שמים, ובורא העולם שומע ומאזין לתפילות ישראל, אבל צריך להאמין ולדעת שכל דבר מגיע בעתו של כל אחד ואחד. בעתו – על פי מחשבתו של בורא העולם, ולא על פי מה שחושב האדם.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני' לך לך – וירא)