התפרסם לאחרונה סיפור מופלא, על יהודי שנקטעו שני חצאי אצבעותיו בתאונת עבודה טראגית, והוא – במקום לצרוח ולצווח עמד ואמר מזמור לתודה וכו', ואמר: "מודה אני לך ה' על כל השנים שנתת לי עשר אצבעות, ואני מודה לך על שלקחת מקצתם לטובתי, ואני כבר מודה לך על שאתה עתיד להחזירם לי בשלימות". וכן אחר כך במשך כחודשיים, בעת שסבל ייסורים נוראים, לא פסק פיו מלהלל ולשבח את ה' על הנ"ל, ולאחר חודשיים בערב שבת הגדול תש"פ, עשה עמו ה' נס ופלא וצמחו לו האצבעות בשלימותן, כולל ציפורניים מבריקות – דבר שלא יתכן כלל לפי חכמת הרפואה כדברי הרופאים. עד כאן תורף הסיפור בקצרה, תדרשנו ממקומו.
כדרכם של בריות שמדברים על כל חדשה וטוחנים כל 'נייע', עמדתי בקרבת בני אדם שעסקו במעשיה ההיא, והבחנתי בדבר שהסעיר אותי מאד. רובם ככולם של הנוכחים שללו את אמיתות והיתכנות הסיפור מכל וכל, בתנועות ידיים ובטענות ותואנות שונות ומשונות: "לא היה", "פשוט נפלה לו הציפורן וגדלה שוב", "סיפור מפוברק", "כנראה שלרופאים יש לזה הסבר על פי טבע". כל אחד גייס את כשרון הביון שלו להוכיח מנין שהסיפור פשוט לא יכול להיות, בגלל פרט כזה או אחר. כמובן שכל אחד נזהר בלשונו לא לומר כדברי המרגלים "אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם", אלא הסברים כאלו ואחרים למה הסיפור הזה לא מפעים ולא מרגש או לא היה כלל.
נניח את הדברים על השולחן. איש מאתנו אינו יודע בבירור אם הסיפור היה או לא היה. לפעמים אנשים מגזימים קצת, לפעמים הרבה, ואולי יש גם סופרים שממציאים סיפור שלא היה ולא נברא. אבל – האם אין אפשרות שהסיפור כן היה?
אצל הבורא יתברך אין הפרש בין טבע לחוץ לטבע
האמונה הראשונה שלנו ותמצית חיינו היא, שהקדוש ברוך הוא הוא מנהיג את כ-ל העולם, והוא עשה ועושה ויעשה לכ-ל המעשים, והוא כל יכול ואין הפרש אצלו בין טבע לחוץ לטבע. כשאצבע נקטעת, הרי זה מפני שה' ציווה שתיקטע, וכשם שציווה שתיקטע כך יכול לצוות שתצמח. מי שמאמין שאצבע יכולה להיקטע ואינו מאמין שיכולה לצמוח – הריהו מאמין בטבע ואינו מאמין בה'. אם כן, הסיפור הזה יכול להיות. הקב"ה כבר עשה ניסים מעולם לעם ישראל, והוא לא חתם עם אף אחד חוזה שאחרי הסתלקות הבעש"ט ותלמידיו הוא לא יעשה ניסים לבוטחים בו ונשענים עליו באמת. אלו דברים פשוטים, אין בהם חידוש כלל, וכל אשר בשם ישראל יכונה מאמין בהם.
מנין הדחף לחבק את הגירסה השוללת?
כאן מתעוררת אפוא השאלה הנוקבת, הרי לא בקשו ממך לחתום ערבות על אמיתות הסיפור, וגם לא לתרום בגללו כסף, אז מה הדחף הזה לחבק באובססיה את הגירסה שהסיפור הוגזם או הומצא? מה רע לשמוע את הסיפור ולומר "לעושה נפלאות גדולות לבדו", ולכל הפחות לתת צד שאולי הקב"ה עשה נס עם יהודי שהאמין בו באמת? האם זה כל כך נורא לקבל במחשבה שה' החליט ביום בהיר ב-2020 להודיע שיש לו אהובים בעולמו?
הרי כפי שאמרנו, אם נעזוב לרגע את הפרטים הקטנים והפירכאות השונות עליהן – הסיפור כשלעצמו יכול גם יכול להיות. נכון שאין זה מדרך הטבע ואיננו רגילים לדברים שלא כדרך הטבע, אנו רגילים לחיות תחת הסתר ולחוות את הכללים של טבע הבריאה, כולל האכזריים שבהם, את האסונות, ואת זה שיהודים קדושים וטהרים סובלים ואין מושיע, אבל האם חייבים להישאר תחת ההשראה הזו? האם אסור לקב"ה להתגלות לפעמים ולהאיר פניו לעבדיו?
התרחיש שהפך את הקערה על פיה
כמדומני שההסבר לכך הוא, על פי יסוד העולה מפרשיות חומש במדבר אותם אנו קוראים בתקופה זו.
"עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר" (אבות פ"ה). ברצוני לעמוד על ענין מופלא שחוזר על עצמו לאורך הרבה מחטאי המדבר.
זה יצא ראשונה, בפרשת שלח מתואר כי המרגלים חוזרים לעם ישראל ומוציאים דיבת הארץ רעה, ומלינים את כל העם על משה ואהרן, עד שאמרו (במדבר יד, ב) "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו וגו'. ובחומש דברים (א, כז) כתוב שאמרו "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". והמשך הפסוק בבמדבר (יד, י-יא): "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכבוד ה' נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל, ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה" וגו'. אח"כ מבוארים באריכות תפילת משה ודברי ה', העונש אשר יושת על דור המדבר, ואח"כ כתוב (יד לט) "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד", ובהמשך הפסוקים מבואר שהתמרמרו כל כך עד שההינו לעלות ההרה.
המקראות הללו אומרים דרשנו, מה גרם למהפך והחזרה בתשובה של עם ישראל, וכי קבלו כעת אינפורמציה חדשה על ארץ ישראל? וכי הקב"ה הבטיח להם כעת שמירה מפני הענקים, מה שלא הבטיח להם קודם? שמא ההתראה על הענישה החמורה היא שריככה את ליבם? איני מבין למה, הרי העונש היה בדיוק מה שאמרו וביקשו במרים: "או במדבר הזה לו מתנו"! אתם מפחדים לעלות לארץ? מעדיפים להישאר במדבר? בכבוד, תישארו כאן… ובפרט שיש מחכמינו ז"ל שאמרו (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"א) שכולם מתו בני שישים, הרי מתו בשיבה טובה ומדוע התאבלו מאד? ואיך בכלל נצלו משה ואהרן ממטח האבנים שכמעט ויודה לעברם?
כמדומה שהתשובה היא אחת ויחידה: היה כאן תרחיש שהפך את הקערה על פיה – "וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל". כאן היה המפנה.
דור המדבר היו דור דעה, אבל גם מהם היתה הסתרת פני ה' ברמה מסוימת, לא נגלה עליהם ה' תדיר בהדרו, שכן סוף סוף זהו עולם ההסתר, וזה היה המקור לכל חטאיהם. כשרואים את ה' מול העיניים לא שייך לחטוא, רק כאשר לא כל כך רואים, ורק מאמינים וקצת מרגישים, אזי הגוף שאינו מבין אמונות אלא רק הרגשות – מוביל את האדם לחטא.
כשכבוד ה' נגלה כל הטענות מתאיידות
"תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, תזרח השמש יאספון", ברגע שכבוד ה' נראה אל כל העדה לא צריך הסברים למה הארץ כן טובה ואיננה אוכלת יושביה, ולמה "עלה נעלה וגם נוכל". כשרואים מול העיניים את עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ושליט בכל העולמות, שאמר שיביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש, אזי כל הטענות והתלונות למיניהן מתאיידות כלא היו. האבנים נפלו מהידיים כלעומת שהורמו, "ויתאבלו העם מאד".
ובפרשת קרח כתיב: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד, וירא כבוד ה' אל כל העדה", וכי במה זכו עתה להתגלות זו, ולשם מה נגלה אליהם כבוד ה'? כותב האור החיים הקדוש: "נתגלית שכינתו ית' לכל העדה, כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב, והוא הבורר הראוי לשרת לפניו", עכ"ל. כי בהיגלות כבוד ה', אף ללא אומר ודברים – נעלמים כל טענות היצר הרע, ואין שום מקום ואפשרות לחטוא. וכן אחר כך כתוב (טז, ו-ז) "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת… אתם המִתם את עם ה', ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'", ונראה שענינו גם כן כנ"ל, וכמדומה שיש עוד כהנה.
לעם ישראל היו במדבר שני עתים, הזמנים בלי "וירא כבוד ה'", בהם היו חטאים מרדים ופשעים שלא יעלו על הדעת, ומאידך אותן דקות או אותם רגעים של "וירא כבוד ה'", בהם כל מציאות החטא היתה מופרכת ובלתי אפשרית, וגרמה להם ככל הנראה לשוב בתשובה כל פעם.
תשוקת העלול להימשך לעילתו
המציאות של "וירא כבוד ה'", עם היותה מאיימת ומפחידה אצל החוטאים כמבואר, הרי היא העונג הגדול ביותר ששייך – וכמבואר בספרים הקדושים שעם ישראל הם עלולים מעצמותו יתברך, ודרך עלול להמשך לעילתו, וזה כל מאוויו ותשוקתו, ובלא זה חייו אינם חיים והרי הוא כענף שנכרת מן השורש, ובהיגלות כבוד ה' על יהודים הרי אין עונג למעלה מזה.
ועל זה אנו בוכים בגלות המר הזה, שה' מסתיר פניו ממנו, ומי שאינו מרגיש את ההסתר הרי זה ההסתר הגדול ביותר, שאינו יודע טעם בן הסמוך על שולחן אביו ולא ראה מאורות מימיו כדי שיתגעגע לכך. וכמובן שמעשינו ותהלוכות חיינו בהתאם. אנו מאמינים בה' ומשתדלים לקיים מצוותיו, אך איננו מרגישים כל כך את מציאות ה' ועל כן הגוף עלול לחטוא, ואין זכרון ויראת בוראנו עלינו תדיר מחמת קהות הרגשה זו.
גילוי כבוד ה' – דבר נפלא אבל מחייב!
ובזה נבוא אל הביאור, מה גורם לאנשים לפחד להאמין לסיפור כזה.
סיפור כזה בהיותו נכון הרי הוא התגלות כבוד ה' בתוך ההסתר, בחינת "וירא כבוד ה' אל כל העדה". לא עוד הכללים האכזריים של עולם הטבע, לא עוד יהודים קדושים שסובלים ואין מושיע, לא עוד "צדיק ורע לו", לא עוד "קל מסתתר בשפריר חביון", אלא "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט).
ובכן, התגלות כבוד ה' בתוך ההסתר היא אמנם דבר נפלא מאד, המחיה את נפש היהודי המיוסר בגלות, המבקש תמיד "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו", "הודע שיש לך אהובים בעולמך", הנה אות לטובה, לא עזב ה' את הארץ, "לא יכלמו לנצח כל החוסים בך". – אבל היא גם דבר מחייב מאד, דבר המחייב הנהגה של דור המדבר בעת היגלות כבוד ה', דבר שמחייב זעזוע בין אדם לעצמו – "הנה אלוקינו זה" וככה אני נראה… ועל כן, בתת מודע של האדם קשה לו לקבל את זה שיש כאן התגלות כבוד ה'. זה גורם לקושיה על כל מהותו ותהלוכותיו, וזה יוצר צורך אצל האדם לומר: אין כאן התגלות כבוד ה', הכל כרגיל.
דור המדבר ראו בעיניים את התגלות כבוד ה', אבל כאן – מהיכי תיתי? כנראה נפלה לו הציפורן. כמובן שהכל בתת מודע ולא במודע, כי בְּנַתֵחַ המאמין את העניין ודאי יעדיף את ההסתכלות השנייה, שהרי זו תקוות כל יהודי לחזות בהתגלות נועם ה' כמו שכתבנו, אך מבלי לחשוב מספיק – זוהי התגובה האוטומטית של האדם.
האמנם ביטול הבחירה?
אחת מהטענות הנואלות ששמעתי על הסיפור, היתה כדלהלן: הקב"ה הרי נתן בעולם כח בחירה שיוכלו לבחור בין רע לטוב, וכל נס יוצא מגדר הטבע שולל בעצם את האפשרות לבחור ברע, בראות האדם את פועל ה' ומעשהו כי נורא.
אמנם פעם, קודם עידן התקשורת, כיון שלא היה מתפרסם כל נס לא היה הדבר שולל את כח הבחירה בעולם, ועל כן עשה ה' ניסים שכאלו, אבל היום אם יהיו כאלו ניסים הרי יתפרסמו בעולם כולו, נמצא אתה נוטל את כח הבחירה מהעולם. אין זה ממידת הקב"ה, שהרי לשם כך ברא את העולם, שיהיה בו כח הבחירה.
התשובה לטענה זאת פשוטה: בזכות אנשים כמותו, הדואגים להפריך ולדחות את סיפורים ומאורעות שכאלו – עדיין ישנה לבחירה בעולם, ועדיין יש מקום לחוטא לבחור ברע ולהתגדר ולומר: לא היה ולא נברא אלא משל היה, עזב ה' את הארץ.
ואפשר גם לבחור בטוב
אפשר, במקום לבחור להסתתר תחת ההסתר בו שרויים עם ישראל, לשים לב להתגלות כבוד ה' מפעם לפעם, המתגלה לעבדיו לבקשתם "האר פניך לעבדיך",
— "וירא כבוד ה' אל כל העדה".
(מתוך אספקלריא לפרשת קרח תשפ"א, מאמרו של הרב חנוך בן אי"ש)