יעקב א. לוסטיגמן
כשהתבקש כותב השורות להעלות על הכתב מאמר לגיליון 'לקראת שבת' של פרשת בהעלותך, החל להתנגן במוחו הזמר המפורסם 'בר יוחאי', ולא בכדי… כחסיד לעלוב מערש לידתו, ההקשר של 'שבת בהעלותך', עם ציון הרשב"י במירון, חזק ואיתן לא פחות מההקשר של הציון המצוינת עם ל"ג בעומר למשל. שכן חסידי לעלוב עולים למירון מדי שנה בשבת זו, מזה כ-80 שנה ברצף, אם כי היו מספר פעמים שהעליה למירון נדחתה לשבת פרשת 'שלח', אם חג השבועות חל ימים אחדים לפניה.
את העלייה ייסד כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, אחריו המשיך אותה בנו כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל, וכיום בן בנו הרבי שליט"א. תחילה השתתפו בה קהל חסידים מצומצם מאוד, ועם השנים הלכה והתפתחה העלייה המסורתית, עד שמתחם הציון הפך צר מהכיל את הקהל הגדול, וכיום מתקיימות התפילות על גג הציון בליל שבת, ובמתחם בני עקיבא הסמוך ביום השבת.
כילד וגם כמבוגר, זכיתי פעמים רבות לשמוע תיאורים עסיסיים מהנסיעה המסורתית, לפני למעלה מ-60 שנה. אבי מורי, הרה"ח רבי ישעיה לוסטיגמן שליט"א, שלמד בישיבת לעלוב באותן שנים, היה נוסע מדי שנה בשנה, ואף נמנה על קבוצת בחורים שהיו מקדימים את נסיעתם, כדי לסייע בהכנות ובבישולים לכבוד השבת.
"אני לא זוכר אם היה זה בשנת תשי"ט או בשנת תש"כ", אומר אבי, כשהוא מנסה לשחזר את הפעם הראשונה בה נסע לשבת 'בהעלותך' למירון, "אם איני טועה היה זה בשנת תשי"ט. למדנו אז בישיבת לעלוב שהיתה בירושלים, ובהמשך עברה הישיבה לתל אביב, שם התגורר הרבי ה'ברכת משה' זיע"א באותן שנים.
"בפעמים הראשונות נסעתי עם כל הציבור. ביום שישי היינו יוצאים מוקדם בבוקר, לתחנת הרכבת, ונוסעים ברכבת עד חיפה, משם היינו מגיעים לתחנה המרכזית ועולים לאוטובוס לצפת, ובצפת היינו עולים לאוטובוס נוסף שהיה עושה מסלול קבוע בין כל המושבים באזור ומחבר אותם לצפת, וכך היינו מגיעים ביום שישי אחר הצהרים, אחרי שעות של נסיעה, למתחם הציון במירון.
"באותן שנים, עוד לא התחילה אפילו תעשיית ה'צימרים' במירון. כשבאנו לשבת במירון, היינו נכנסים בשערי המתחם, ולא יוצאים משם עד צאת השבת, אלא אם כן מישהו רצה לטייל בחוץ ולשאוף אוויר.
"את כל השבת היינו עושים בתוך המתחם, מי שהצליח היה תופס מיטה באחד מהחדרים שבקומה העליונה, ומי שלא הסתדר עם מה שיש, היינו ישנים על הספסלים בתוך ה'מערה', ומי שלא היה לו גם ספסל לישן עליו, היה נשאר ער ואומר תהילים…
"אחרי כמה שעות כבר היתה מתחילה 'החלפת משמרות', אלו שישנו על הספסלים כבר התעוררו ואלו שאמרו תהילים קיבלו ספסל לכמה שעות…
"האנשים שהיו מגיעים אז, כולם יחד היו להערכתי פחות מ-50 איש, כולל אברכים, בחורים וילדים… כולל הרבי עצמו והגבאים".
אדמו"ר לא מוכר
מתוך הסיפור על חילופי המשמרות של הישנים על גבי הספסלים, נזכר אבי מורי במעשה שאירע שנים רבות לאחר מכן:
היה זה אחרי שה'ברכת משה' כבר נפטר, ובנו הרבי מלעלוב זצ"ל הנהיג את העדה. דרכו של הרבי היתה שאחרי התפילה הוא היה עורך 'קידושא רבא'. היו מביאים לו קצת קוגל, ולאחר מכן שרו 'אסדר לסעודתא' ו'חי ה' וברוך צורי', בירכו 'על המחיה', והרבי נכנס לחדר שהוקצה עבורו בכניסה למערה, חדר ששימש גם כמשרד של המתחם, שם היה הרבי סועד את סעודת השבת.
באותה שנה, אחרי שהסתיים הקידוש, נשאר הרבי במתחם הציון ופנה לומר תהילים. הגבאים ניסו להזכיר לו שהוא שכח לאכול את סעודת השבת, אבל הוא התעלם ופשוט המשיך באמירת התהילים זמן מושך.
רק אחרי זמן מה התבררה התעלומה, כשדלת חדרו של הרבי נפתחה ומשם יצא אחד התמהוניים של מירון, כשהוא מתמתח אחרי שינה עריבה בת מספר שעות.
החסידים שהבחינו בכך מיהרו להתנפל עליו: "מה זה, מה נכנסת לחדר של הרבי?", והוא אמר להם, "אני לא יודע מה אתם רוצים… אני הסתובבתי ב'מערה' ולא היה לי מקום לישן כי תפסו את המקום שלי, הייתי מאוד עצבני. בא אלי איזה איש אחד, וראה שאני עצבני, הוא שאל אם הכל בסדר ואמרתי לו 'שום דבר לא בסדר'…
"האיש הזה שאל מה קרה ואני אמרתי לו את האמת. סיפרתי לו שאני פה כבר כמה חודשים, ועכשיו הגיע פה איזה אדמו"ר אחד, לא יודע מי זה, ובאו איתו חסידים רבים, והם תפסו לי את המקום הקבוע שלי, ועכשיו אני לא יכול ללכת לישון בגלל זה.
"אז האיש הזה אמר, שבדיוק התפנתה מיטה אחת, כי הוא הצליח להשיג מקום לישון במשרד של המתחם, ואם אני רוצה אני יכול לישון במיטה שלו, כי הוא כבר ממילא כבר התעורר ולא יחזור לישון… אז הנה, ישנתי עד עכשיו, ועכשיו אני הולך לחפש אותו, להגיד לו שאם הוא רוצה הוא יכול לשכב לנוח, כי המיטה שלו כבר פנויה".
או אז הבינו הגבאים מדוע החליט הרבי לומר תהילים, במקום ללכת ולסעוד את סעודת השבת…
מהנדס טוב לב
למעשה, תופעת ה'צימרים' אולי לא היתה קיימת, אבל יסודותיה נקבעו כבר אז, כשמספר מצומצם של בעלי יכולת היו שוכרים דירות במושב, תמורת תשלום נאה.
"אני חושב שהראשון שעשה את זה היה ר' הרשל בן ברוך", מספר אבא, "הוא היה יהודי אמיד, מהנדס העיר בני ברק, והיה לו לב זהב. אני יכול לספר סיפורים רבים על טוב לבו של ר' הרשל, שתמיד כשהוא היה מגיע לרבי ועורך ביקור קצר בישיבה, היינו מרוויחים, הוא תמיד היה נותן למישהו כסף שיקנה אוכל טוב יותר לבחורים, מאוד אהבנו אותו, ותמיד ידענו שהלב שלו פתוח כאולם כדי לעזור ולסייע.
"בכל אופן ר' הרשל בן ברוך היה מגיע למירון ושוכר שם דירה נורמלית, מה שאחרים לא כל כך יכלו להרשות לעצמם. אני זוכר שפעם אחת יצאנו בשבת לסיבוב במושב כחום היום, והזענו כהוגן, ר' הרשל בן ברוך ראה אותנו, ומיהר לקרוא לנו שניכנס לדירה שלו, הוא הוציא לנו מהמקרר בירה קרה, זה ממש החייה את נפשינו.
"שתיה קרה לא היתה אז עניין של מה בכך… באותן שנים, לא היה מקרר בכל מתחם הציון. היה שם מטבח קטן של הגב' פרומא אנשין, שהיתה נמצאת המון במירון ואת הבישולים לציבור חסידי לעלוב היו עושים במטבח הזה, אבל לא היה מקרר והיו צריכים הרבה רחמי שמים כדי שהאוכל יחזיק מעמד בצורה סבירה לסעודת היום, ומי מדבר בכלל על סעודה שלישית…
"היו אומרים אז שבליל שבת אוכלים דגים, כלומר 'פיש' באידיש, בשבת בבוקר היו אוכלים 'געפילטע פיש' – משחק מילים של 'דג ממולא' וגם 'דג מורגש' – שכבר מרגישים שטעמו החל להשתנות בגלל שהוא לא נשמר כראוי, ובסעודה שלישית היינו אוכלים 'זויערע פיש', כלומר דג חמוץ…
"ואכן, הרבנית מלעלוב, מרת עטיל ע"ה, החליטה לתרום מקרר למטבח של מתחם הציון, ובאמת היה זה המקרר הראשון שהגיע למירון…
"אבל שלא תחשבו שזה היה מקרר שמזכיר בכלל את המקררים שיש כיום בכל מטבח ביתי… היה זה מקרר קרח, זה בעצם היה כמו ארון עץ עם שכבת בידוד עבה למדי, ובמקרר היתה מגירה שבה היו מניחים בלוקים של קרח.
"כשהייתי מהמארגנים של השבת, הייתי נוסע עם עוד בחור או שניים במונית לצפת, שם היינו קונים בלוקים של קרח בבית החרושת לקרח, ואת הבלוקים האלו לקחנו בתא המטען של המונית עד מירון…
"בפעם הראשונה עשינו טעות נוראה… הנחנו את הבלוקים זה על זה, וכשהגענו למירון גילינו שהם הפכו לדבוקה אחת גדולה, אי אפשר היה אפילו להוציא אותם מתא המטען של המונית, היינו צריכים להביא פטישים ולהתחיל לשבור את הקרח ולנסות להפריד בין הבלוקים. ולאחר מכן להניח אותם על גבי נייר עיתון שהפריד ביניהם כדי שלא יידבקו.
"עבדנו על כך קשה מאוד, ובדיוק עבר שם הרבי ה'ברכת משה' זצ"ל שראה אותנו מזיעים כהוגן, הוא חייך ושאל אותנו בחביבות מה יותר קל, לשבור קרח או ללמוד בישיבה…
"אציין בהקשר זה, שהרבי ה'ברכת משה' התייחס לנושא הזה של הסיוע בהכנות בכבוד גדול מאוד. זכורני שבאחת הפעמים עבדתי במטבח להכין את המנות, וכמה שניסיתי להזדרז במלאכה כדי שיישאר לי גם זמן להיכנס לציון ולומר תהילים, לא הספקתי.
"כשראיתי שהשעה דוחקת, קראתי בקול לאחד הבחורים שעברו בסמוך ואמרתי לו: 'אתה יכול בבקשה להחליף אותי כאן בעבודה, אני גם רוצה להיכנס לומר תהילים בציון…'. בדיוק עבר שם הרבי ושמעתי אותי, הוא פנה אלי במאור הפנים המפורסם שלו ואמר לי: 'זה חשוב לא פחות! גם על ידי העבודה והטרחה שיהיה ליהודים מה לאכול, אפשר לפעול ישועות גדולות!'.
"אגב, היתה שנה אחת, שבנו, כ"ק מרן הרבי זצ"ל, שהיה אז מגיד שיעור בישיבת לעלוב, לא הרשה לנו לנסוע מוקדם יותר כדי לעזור בהכנות, ואמר שעדיף שנישאר בישיבה. כמובן שאנחנו צייתנו אבל הנשים שעבדו שם במטבח לא הצליחו לעמוד בקצב לקלף ולחתוך ולסחוב ולהכין את כל מה שצריך, אז הן השיגו טלפון איכשהו, והתקשרו לרבנית בזעקה לעזרה… הרבנית באה לישיבה, דיברה עם בנה המגיד שיעור, ולאחר שהוא נתן את הסכמתו היא שלחה אותנו בטיסה מ'שדה דב' לראש פינה ומשם במונית למירון… אמרנו אז שזה המגיד שיעור הכי טוב בעולם, אפילו כשהוא לא הרשה לנו לנסוע למירון, זה היה לטובתנו, וכתוצאה מכך הרווחנו טיסה בשמי הארץ…".
חנה די קרלינערקע
"את הבישולים עצמם היו עושות כמה נשים צדקניות, יהודיות מבוגרות, הגב' אנשין היתה מנצחת על המלאכה, הגב' חנה שיפמן היתה גם היא שותפה לכל הפעילות והיתה לה עוד עזרה. אנחנו רק היינו מקלפים וחותכים את הדגים, מקלפים את העור, מחלקים עופות וכדו'.
"היתה שם אשה אחת מבוגרת מאוד, קראו לה 'חנה די קרלינרקע' (חנה הקרלניאית), היא היתה דמות מאוד מפורסמת בצדקותה, והיא היתה מתפללת בהתלהבות גדולה.
"עם השנים הנושא הלך והתמסד, גם הקהל החל לגדול מעט, היו יהודים ירושלמיים או אחרים שרצו לעשות שבת במירון, והצטרפו לחסידי לעלוב, כי כך הם ידעו שאין צורך לדאוג לאוכל, מי שבא ברוך הבא, כל אחד יכול היה לבוא ולהצטרף לסעודות.
"אחד מבני גילי, הרב משה אורי ז"ל, המציא אז חידוש עצום שלא היה לפני כן – לשכור אוטובוס ולארגן נסיעה מסודרת מירושלים למירון, בלי רכבת, בלי תחנה בחיפה ובצפת. הוא התארגן והצליח לארגן את האוטובוס הראשון למירון. אחר כך החליף אותו המוהל המיתולוגי הרה"ח ר' אברהם שווארץ, שלקח על עצמו את הנושא הזה של ארגון הנסיעות והחזיק בזה במשך מספר שנים.
"למעשה, כשאני הגעתי זה כבר היה ממוסד באופן חלקי, כבר אז היתה זו נסיעה ותיקה מאוד שהתחילה כמדומני יותר מעשרים שנה קודם לכן, כך שכבר היה מעט ידע וניסיון.
"כמובן שהשיא היה ב'טישים' של הרבי שהיו מתנהלים בחצר של מתחם הציון, שם היינו אוכלים את הסעודות, ולאחר מכן היינו מסדרים 'טיש' והרבי היה עורך את השולחן הטהור, היתה זו הרגשה עילאית, שבת שכולה קודש לתפילות, שמירת שבת בצוותא חדא, התעלות מאוד מיוחדת, ואווירה שאי אפשר לתאר במילים. הייתי מוכן לשלם כסף רב כדי לחזור לעוד שבת אחת שם במירון, עם אותם תנאים ועם אותם אנשים"…