ראיתי ביאור נפלא מהאדמו"ר הרה"ק רבי יצחק מוורקא זיע"א, על הכתוב: "וירא מנוחה כי טוב… ויט שכמו לסבול". היה הרבי מוורקא אומר: מי שרוצה מנוחה, צריך שיהא לו סבלנות! אם אין לאדם סבלנות אין לו מנוחה!
ומעשה היה בסבי, אבי אמי הג"ר יעקב יוסף הרמן ז"ל (עליו נכתב הספר המפורסם 'הכל לאדון הכל') שהתגורר במשך שנים רבות בארה"ב, ובשנת ת"ש עלה לארץ וחי כאן מאז. הוא היה אחד מגדולי מכניסי האורחים בעולם כולו. אני זוכר, לפני כשישים שנה, היו אצלו בסעודות שבת כ-25 עד 35 אורחים בכל סעודה, לא פחות מ-25 אורחים בכל סעודה, ולפעמים גם היו יותר מ-35, וכל זה היה שלא על מנת לקבל פרס, אף אחד לא היה צריך לשלם לו כלום עבור הסעודות שאכלו בביתו, וזכה סבי לארח על שולחנו רבים מגדולי ישראל, וכמובן גם יהודים רגילים.
אגב אורחא אציין שאני בכוונה לא משתמש בביטוי 'יהודים פשוטים', כי פעם השתמשתי בטעות בביטוי זה בנוכחות דודי הג"ר נחום דוד הרמן, שאמר לי שאין דבר כזה יהודי פשוט. יש יהודי עם מעלות, ויש יהודי עם יותר מעלות, לכן אפשר לומר יהודים 'רגילים', אבל לא 'יהודים פשוטים'.
בכל אופן, כשעלה סבי לארץ, הוא העביר את המנהג של הכנסת האורחים יחד איתו, והיה מכניס אורחים רבים גם כאן בארץ הקודש.
פעם בא בנו רבי נחום דוד לבקר אותו בארץ, והביא איתו מתנה מיוחדת מארה"ב, 'קפטן' יפה ומהודר, עשוי משי איכותי, ללבישה בסעודות השבת. ואכן בהגיע השבת הראשונה, לבש סבי את הקפוטה ההדורה והתיישב לסעודת השבת, כשהדוד רבי נחום דוד מיסב גם הוא לשולחן יחד עמו ועם האורחים הרבים.
הדרך היתה שהסבתא היתה מכינה את כל המנות לאורחים במטבח, לפי מספר הסועדים היא היתה ממלאת מנות בצלחות, ולאחר מכן היתה מביאה הכל לסבא שהיה מעניק לכל אורח ואורח מנה במאור פנים ובשמחה רבה.
כשהגיע זמן אכילת הטשולנט, הכינה הסבתא מנות, לכל אחד היא שמה טשולנט בצלחת עם חתיכה של בשר, והביאה את הצלחות לסבא שיחלק אותן לאורחים.
והנה אחד הסועדים על השולחן, שקיבל את המנה שלו, הסתכל, לא היה מרוצה, הוא תפס את הצלחת והטיח אותה בפניו של סבא, הטשולנט החם נזל על פניו ועל זקנו וכמובן גם על הקפוטה החדשה וההדורה, שהפכה בלתי ראויה ללבישה…
הדוד, רבי נחום דוד, שראה שעושים דבר כזה נורא לאביו האהוב, קם ממקומו בכעס גדול, ורצה לקיים באותו אורח מחוצף את מאמר הכתוב 'קדושים תהיו…', אבל סבא עצר אותו וציווה עליו במצוות אב על בנו, לבל יהין לעשות שום מעשה ואפילו לא לומר שום מילה. כמובן שמצוות כיבוד אב היתה חזקה עליו, יותר מהכעס הרב והמוצדק על האורח המחוצף, ולכן הוא נאלץ לשתוק ולשבת על מקומו מבלי לזוז ממנו.
סבא קם מהשולחן, ניגש למטבח, שטף את פניו מהטשולנט שהשאיר את חותמו עליהן, ניקה את הזקן בזהירות רבה כדי שלא לתלוש שערות, ולאחר מכן פשט את הקפוטה מבהיקה, ולבש את הבגד השבתי הרגיל שהיה לובש עד כה, עד שקיבל את הבגד החדש.
לאחר שסיים להתארגן הוא חזר אל השולחן, ושאל את האורח הזועם בקול שקט ורגוע: "אמור לי מה לא נהגתי כשורה, ואני אשתדל שתהיה מרוצה. למה זרקת עלי את הצלחת? איפה טעיתי?".
אמר לו האורח: "מה, אתה לא מבין לבד שמגיעה לי מנה עם שתי חתיכות בשר? אני אוכל פה קבוע, אני לא כמו כל האורחים החדשים שבאים רק פעם אחת. למה נתת לי רק חתיכה אחת של בשר?".
סבא קם ממקומו, ניגש למטבח, מילא צלחת חדשה של טשולנט, הוסיף שלוש חתיכות של בשר והגיש בפני האורח, שהפעם היה שבע רצון ואכל בהנאה את הטשולנט עם הבשר…
אחרי הסעודה שאל רבי נחום דוד את אביו: "איך אפשר? היהודי הזה מגיע לפה כל שבת, אוכל ושותה על חשבונך, הוא מקבל ממך כל צורכו, ובמקום להיות אסיר תודה, יש לו דרישות. הוא רוצה לקבל כפול, ואם לא נותנים לו, הוא אפילו לא מבקש בצורה יפה, אלא זורק עליך צלחת מלאה טשולנט, ואתה שותק? איך אפשר???".
ענה לו הסבא: "תשמע נחום דוד, אני אסביר לך: מי שאין לו סבלנות, לא יכול לקיים מצוות הכנסת אורחים כדבעי. כדי להכניס אורחים כראוי, צריכים לסבול את כל השגעונות של כל אחד ואחד מהאורחים! זה נקרא להכניס אורחים, שהם מרגישים כמו בבית שלהם ואפילו יכולים להתנהג לפעמים בצורה לא נאותה, בלי שאני אתנשא עליהם ואכעס עליהם, כי זה הבית שלי ולא הבית שלהם!"…
"וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול". רוצה שתהיה לך מנוחה, תתחזק במידת הסבלנות, אפילו אם יזרקו עליך צלחת של טשלונט, זה לא יפריע את המנוחה שלך!!!
**
אני רוצה לספר לכם סיפור, שהייתי שותף לו וראיתי אותו מול עיני, וממנו נלמד גם על הנושא הזה של לראות את מעלת הזולת ולחשוב על הזולת.
אני הייתי מתפלל שחרית של שבת במניין של סבא שלי, הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, שהתגורר באחרית ימיו בירושלים עיר הקודש. הסבא היה מתפלל שחרית כוותיקין עם הנץ החמה.
אחר התפילה היינו עושים קידוש, אוכלים 'מזונות' ויושבים ללמוד מספר שעות. את סעודת השבת היינו סועדים רק כעבור שעות, בזמן שרוב בני האדם כבר אכלו את סעודת השבת שלהם.
באותה תקופה כבר הייתי מגיד שיעור בקמניץ, ואחד מתלמידי, נער שמלאו לו 13 שנים, ביקש ממני שאבוא להשתתף בקידוש שייערך בבית הכנסת שלהם לרגל שמחת בר המצווה שלו. באותה שבת צעדתי לבית הכנסת שלהם, וכשהעברתי ליד כיכר הדוידקה, ברח' הנביאים, ראיתי את דמותו ההדורה של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל.
רבי אריה קידם את פני בברכת 'גוט שבת', והשבתי לו גם אני בברכה דומה. שאל אותי רבי אריה להיכן מועדות פני, וכשאמרתי לו שאני הולך לבר המצווה של תלמידי בבית כנסת פלוני, אורו פניו. התברר שגם הוא צועד לאותה שמחה בדיוק, וכך זכיתי להתלוות אליו בדרך.
"היה זה בשבת קיצית, כחום היום, הרחוב היה ריק מאדם, כולם ספונים בבתיהם בגלל החום העז, והנה מגיע מולנו אדם שהיה נראה לי במבט ראשון כמו קיבוצניק, חולצה ומכנסיים קצרים, שרירים בולטים מכל עבר, הוא היה נראה גבר אלים, ובפיו היתה תחובה… סיגריה, רחמנא ליצלן.
"הדבר הראשון שעליו חשבתי כשראיתי את המחזה הזה, היה על עצמי… את חטאי אני מזכיר. חשבתי על עצמי, קיוויתי מאוד מאוד שרבי אריה לוין לא יאמר לו מילה על חילול השבת המזעזע הזה, וזאת מהסיבה שחששתי שאדם בעל מראה אלים כזה, עלול להתברר כאיש אלים באמת, והוא הרי לא יכה את רבי אריה שהיה יהודי מבוגר, סביר להניח שהוא יטעים אותי מנחת זרועו, כנקמה על כך שפגענו בכבודו.
"והנה כשהתקרבנו אליו מעט, אירע מה שחששתי מפניו. רבי אריה הבחין בו, ופנה אליו בבקשה שיניח את הסיגריה מידו, כי אסור לעשן בשבת. התקצף האיש, ופניו האדימו מחרון אף, ואני חששתי מאוד שהשלב הבא של מה שחזיתי מראש, עומד להתרחש בקרוב ממש… כבר התחלתי לחכך בדעתי בשאלה הלכתית סבוכה מאוד: האם מותר לומר וידוי בשבת, במצב של ספק סכנת נפשות…
"אבל האיש הזה שלט ברוחו ואמר לרבי אריה לוין: 'תחשוב שאני גוי ותניח לי. אני גוי ואני מעשן בשבת, אתה יכול להמשיך בדרכך'.
"רבי אריה נחרד למשמע המילים הללו, והתחנן לאיש בכל לשון של בקשה: 'חס וחלילה, אל תגיד ככה על עצמך. אתה לא גוי, אתה אח שלי ואני אוהב אותך כמו שאוהבים אח. אתה חושב שזה מפריע לי באופן אישי שאתה מעשן בשבת? לא, מצדי זה בסדר גמור, אבל לקדוש ברוך הוא זה מפריע, הוא ביקש שלא נעשן, ואני דואג לך, אני יודע שמענישים על כך בחומרה רבה בשמים, ואני לא רוצה שתקבל כזה עונש נורא ואיום, לכן אני מבקש ממך שתפסיק לעשן!".
לפתע ראיתי לנגד עיני פלא עצום. המבע הכעוס והזועף של האיש נעלם כלא היה. הוא הפך רך כחמאה. האש שהיתה בעיניים שלו לפני רגע, נעלמה לה.
"כבוד הרב", הוא אמר לרבי אריה זצ"ל, "אני פה בירושלים כבר 30 שנה מחלל שבתות. אלפי אנשים צעקו עלי 'שבת' וגידפו אותי, מעולם לא חשבתי אפילו לרגע להתייחס אליהם. אבל הפעם זה שונה, אני מרגיש שאתה באמת רוצה בטובתי, ולכן אני לא יכול להתעלם מהבקשה שלך. אני לא יכול להבטיח שאני אתחיל לשמור שבת, אבל אני כן מבטיח לך שאת השבת הזאת אשמור מעתה ועד סופה, רק תגיד לי מתי יוצאת שבת, כי אני רוצה לעשן את הסיגריה הבאה מיד בצאתה".
היהודי רצה לכבות את הסיגריה, אבל רבי אריה עצר אותו ואמר לו: "גם לכבות אסור בשבת, תניח את הסיגריה בצד, והיא תכבה מעצמה".
באותם רגעים ראיתי מה נקרא להוכיח את השני בצורה נכונה. כשיש אהבה בלב, כשמדברים מתוך אהבה ואכפתיות לזולת, כשאתה חושב על השני ודואג לו, אפילו אם תגיד לו דברי תוכחה הוא ישמע ויקבל. עוד לא שמענו על יהודי ששיפר את דרכיו, כי מישהו גידף אותו או יידה בו אבנים, רק בדרך של אהבה ואכפתיות.
**
לפני כארבעים שנה (אייר תשי"ג) היה הספד גדול בישיבת מיר ליהודי צדיק בשם רבי צבי גינואר זצ"ל הי"ד, שהיה תלמידו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, בישיבת ליקווד. הוא התגורר בשכונת קרית משה בירושלים, לאחר שעלה לארץ יחד עם רעייתו וילדיו, ונהרג ל"ע באחד הפיגועים שביצעו המסתננים (ה'פדאיון') הערבים ימ"ש, בעודו שוקד על תלמודו.
זכורני שנשאו שם דברים גם מורי ורבי הגאון רבי אליהו לופיאן, המשגיח הגאון רבי חצק'ל לווינשטיין וראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיקים לברכה.
אחד משלושתם, איני מצליח להיזכר מי מהם, הביא עמו את היומן של רבי צבי הי"ד, והקריא מתוכו כמה קטעים, שמהם ניתן היה לראות עד כמה היתה גדולה מעלתו ב'בין אדם לחבירו' וב'בין אדם למקום'. ביומן הוא היה כותב כל יום במה נכשל, אם נכשל חלילה, ואיך הוא תיקן או איך הוא מתכוון לתקן את מה שנכשל בו, כדי שלא יחזור על עצמו שוב.
וכך כתב רבי צבי הי"ד (ציטוט לא מדויק): "הלכתי היום ברח' יפו, בסביבת רח' קינג ג'ורג', ויהודי אחד שאני מכיר, החל לגעור בי ולצעוק עלי ברחובה של עיר, וביזה אותי ברבים. היה זה בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים, וקהל רב התאסף מסביב לשמוע את החרפות והגידופים, ואנשים רבים שראו שהוא צועק מדם לבו, הסכימו שבוודאי נכונים דבריו, ושאני לא בסדר.
"לא עניתי לו כלום", ממשיך רבי צבי לספר ליומן את קורותיו המסעירים, "ואחרי עשר דקות, כשמסביב כבר עמדו מאות אנשים ושמעו את החירופים והגידופים, הוא פנה והלך. תיכף ומיד אמרתי שאני מוחל לו בכל לבי, ושבתי הביתה.
"אבל כעת, למרות שמחלתי לו לכאורה בלב שלם, אני עדיין מרגיש שיש בלבי תרעומת עליו, וחוששני שאכשל בלאו של 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ומאחר ומחלתי לו על מעשיו, אין לי זכות להחזיק בתרעומת עליו בלי שום סיבה, שהרי על מעשיו מחלתי ועל מה אני מתרעם אם כן? לכן אני חושב שאני צריך לחפש דרכים כדי לבחון כיצד אוכל להיפטר מהתרעומת הזאת, ולמחוק את הרושם שלה מליבי".
בהמשך החליט רבי צבי הי"ד, לכתוב מדי יום שתי מעלות שהוא מצא באותו אדם שבייש אותו כל כך, במשך שלושים יום ברציפות, כל יום שתי מעלות חדשות שאותן לא כתב עד כה.
וכך, במשך חודש שלם הוא העסיק את עצמו כל יום במחשבה, איזו עוד מעלה יש ליהודי הזה, איזה עוד דבר טוב אפשר ללמוד, שלושים יום ברציפות, הוא מצא לא פחות מ-60 מעלות שלדעתו היו באותו יהודי שבייש אותו, ולאחר היום ה-30 כתב רבי צבי: "מאחר והגעתי למסקנה שהוא איש כל כך טוב וכל כך מיוחד שיש לו כל כך הרבה מעלות, אין זאת אלא שאכן אמת היה הדבר, והוא צדק בכל מה שאמר עלי, כי אדם בר מעלה שכזה, לא יבייש סתם אדם ברחוב אם לא יהיה בטוח שאכן כך ראוי לנהוג, ושהדברים שהוא מטיח בזולתו הם נכונים ומדויקים, ואם צדקו דבריו, איך אוכל להתרעם על כך שאמר את האמת, ועשה זאת עם כוונה טובה?".
**
הקטעים הללו שהוקראו מתוך היומן של רבי צבי הי"ד, עשו רושם גדול, גם קודם לכן העריכו אותו כיהודי תלמיד חכם ירא ושלם, אבל עכשיו הבינו שמדובר בצדיק קדוש וטהור, ולמפרע התברר מה הסתתר מאחורי סיפור שאירע שנים קודם לכן, כשעוד היה בחור בישיבת לייקווד, תלמיד אצל רבי אהרן קוטלר.
מספרים שפעם הגיע רבי אהרן לליקווד יומיים לפני ראש השנה, הוא שם לב שר' צבי, שאז עוד היה בחור בישיבה, נעדר, ושאל היכן הוא. השיבו לו שאביו של ר' צבי התקשר אליו לפני כמה ימים, וביקש שיחזור הביתה לראש השנה, והוא אכן עשה כמצוות אביו ונסע.
רבי אהרן מיהר להתקשר לאביו של ר' צבי, וביקש ממנו בכל לשון של בקשה, שישלח אותו בחזרה לישיבה לראש השנה. הוא התחייב לשלם את כל הוצאות הנסיעה ממדינת אורגון ועד לייקווד שבניו ג'רזי, ובלבד שר' צבי ישהה בישיבה בראש השנה.
אף אחד לא הבין אז למה חשוב כל כך לרבי אהרן שר' צבי יהיה בליקווד, אבל כשהתברר כמה היתה גדולה מעלתו של רבי צבי, הבינו כולם שר' אהרן רצה להתפלל אתו בראש השנה, כי ידוע שמשתדלים להתפלל עם אדם גדול וצדיק בימים הנוראים. יהודי שמגיע לכאלו מעלות של חיפוש מעלות אצל מי שביזה והשפיל אותו בצורה נוראה שכזאת, הוא אכן איש רם מעלה וכדאי מאוד להתפלל עם אחד כזה בימים הנוראים.