תלמיד חכם שליט"א מספר, בדידי הווה עובדא: לפני כעשור זכיתי להקים בית מקדש מעט בקהילה מסויימת בארה"ק באיזור מגורים זניח, שלפני כן לא היה שם מקום מגורים לבני תורה. בית הכנסת עבר מקומות רבים, כשאת עלות השכירות קוששתי מנדיבי עם בעמל רב. החלום שלנו היה לרכוש מגרש קטן באותה שכונה ועליו לבנות בית מפואר לתורה ותפילה.
והנה נודע לי שאחד הגבירים הידועים מגולת ארה"ב שהתפרסם בכח ה'תמכין דאורייתא' שלו, ומבאי ביתו של מרן הגראי"ל זצ"ל, בא לביקור בישראל. שלחתי אליו אישיות מכובדת שדיבר על ליבו בגודל הזכות לתרום לקהילה קדושה זו. הגביר התרגש והבטיח לאלתר תרומה של מיליון ש"ח, אך התנה זאת בברכתו של מרן הגראי"ל.
הגביר נכנס למחרת למרן הגראי"ל וסיפר על רצונו לתרום לקהילה החדשה. אמר לו רבינו: "איני בא לקבוע לך מה לעשות, אמנם אם באת לקבל עצתי וברכתי, רק אומר לך: נחמד ויפה לתרום לבית כנסת שיונצח שמך, אך אי אפשר לדעת מה ילד יום, ובבתי כנסת לפעמים מתפתחות מריבות ומחלוקות רח"ל. האם תחפוץ ששמך יונצח על מחלוקת? אני במקומך", המשיך מרן, "הייתי תורם ללימוד תורה, שזה משהו נצחי וללא סיכונים".
כמובן, הגביר תרם את הסכום לכולל ידוע ולא לבית הכנסת. התאכזבתי, אך הבנתי שגדולי ישראל בעיני הבדולח רואים דברים שאנכי הקטן לא מסוגל לראות. שנים עברו והקהילה המשיכה לגדול כשהיא נודדת מפעם לפעם למבנה אחר, עד שפרצה בה מחלוקת גדולה ר"ל, המכלה כל חלקה טובה באותו מקום עד עצם היום הזה.
(א' חפץ, יתד נאמן קורח תשע"ז)